חוק החרם: גניבת דעת או שיפור החוסן הלאומי?

הורסים כל סיכוי לשלום / דניאל בן סימון

ברגעי ההצבעה האחרונים על חוק החרם, כשהיה ברור ששוב חבריי באופוזיציה ואני עומדים להיות מובסים, מחשבותיי נדדו אל המייסדים של המדינה הזו. אל אותם גיבורים ידועים ועלומי שם שעקרו מארץ הולדתם, נטשו משפחות, עלו לארץ ישראל כדי לבנות את אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר במאה ה-20. מה היו חושבים אילו ניצבו מול אדוניו החדשים של הפרויקט שלהם? מה היו אומרים על חוק החרם ושאר חוקים קלריקליים ולאומניים שהתקבלו בשנתיים האחרונות, עת נפלה המדינה בידיהם של "הפטריוטים החדשים" שפעלו בשם התורה, קיבלו הוראת מרבנים ועמלו ללא ליאות רק למען ההתנחלויות?

אני בטוח שהמראה הזה היה מחזיר רבים מהם להיכן שהם שוכנים היום. אם זו ישראל החדשה, היו אומרים, אנו לא רוצים להיות שותפים למעשיה. מאז מלחמת ששת הימים, משועבד הפרויקט הישראלי, בנפש ובמשאבים, למען בנייתה ושגשוגה של ארץ ישראל שמעבר לקו הגבול המקובל על-ידי הקהילה הבינלאומית. מלחמת ששת הימים טרם נגמרה. היא שלחה גרורות אל תוך החברה ושינתה את פניה. בהתקף אחד של ערפול חושים, פנתה המדינה מזרחה ונסחפה כל כולה, לבה וממונה, כדי לשקם מחדש את ארץ האבות.

כך נפלו הדרום והנגב. כך נשכח הגליל, כך הידרדרו יישובי הפריפריה, כך שקעו שכונות המצוקה, כך נזנחו היישובים הערביים. כי ראשי המדינה באותה עת, מפא"יניקים לאומניים, מסרו את נפשם למען חברון ולמען בית לחם ולמען יריחו ושבו אל ארץ התנ"ך. מאז 1967, הפכו השטחים וההתנחלויות לזהותה החדשה של מדינת ישראל. סדר היום של בניית חברה ישראלית שחברה בקהילה הבינלאומית פינה את מקומו לעיצובה של מפת התנחלויות בהשקעה עצומה.

כל מי שניסה לערער על החוקיות או הלגיטימיות של אותן התנחלויות תואר כשמאלן, כהזוי וכמי שחותר תחת האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל. החוק האווילי שעבר אתמול ברוב גדול נועד להגן רק על המתנחלים. אין בינו ובין ישראל דבר. החוק כורך את ישראל וההתנחלויות במצה אחת, אבל הוא כל כולו עוד גניבת דעת שמטרתה לצייר אותן כמו היו ישות אחת. רוצה לומר, מי שפוגע ברווחתן של ההתנחלות, פוגע ברווחתה של המדינה.

זו ההצלחה הגדולה ביותר של הימין מאז אותה מלחמה. בעוד לוי אשכול וחבר מרעיו התייחסו לשטחים כאל קלפי מיקוח עד בוא השלום, יצאו הרב צבי יהודה קוק והרב משה לוינגר והרב דב ליאור ולוחמי סיירת ההלכה שלהם בכנסת למסע מצמרר שנועד להמליך את ארץ ישראל על מדינת ישראל. הם כבר מדברים על כך בגלוי ובראש מורם.

חוק החרם, מעבר לבעייתיות החוקתית, לבג"ץ ולפגיעה בחופש הדעה, הוא חוליה נוספת בשרשרת של חוקים לאומניים-משיחיים שמטרתם אחת: להרוס כל סיכוי לשלום!

ח"כ דניאל בן סימון, העבודה 

הגנה על החוסן הלאומי / יריב לוין

אתמול סיכלנו ניסיון לפוטש משפטי שתכליתו רמיסת ריבונותה של הכנסת לטובת שיקולים פוליטיים של מיעוט בעם. מסע ההפחדה המטעה שנוהל נגד חוק החרם, תוך התעלמות מהוראותיו הברורות של החוק ומתכליתו הצודקת, נתקל הפעם בעמידה איתנה שלנו, חברי הכנסת. הצבענו בעד החוק ועמדנו על משמר הדמוקרטיה.

חובתה של מדינת ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה. אם בעבר שדה הקרב העיקרי היה צבאי, הרי שכיום המערכה מורכבת בהרבה. החוסן הכלכלי, העוצמה האקדמית והעושר התרבותי מהווים נדבך חיוני בחוסנה של כל מדינה. חוק החרם נועד להגן על החוסן הלאומי של כולנו. בתמצית, החוק מעגן את זכותו של כל אחד מאתנו לקבל פיצוי הולם בגין נזקיו, אם הוחרם רק בשל מקום מגוריו או מקום עבודתו. החוק מונע ממי שקורא לחרם על ישראל ואזרחיה, להכניס את ידו לקופת המדינה ולקבל מימון על חשבון כספי המסים ששילמו אותם אזרחים שהוא מבקש להחרים.

החוק מותח קו ברור בין ויכוח פוליטי לגיטימי, לבין ניצול הדמוקרטיה הישראלית כדי לפגוע בריבונותה של המדינה, בכלכלתה ובמוסדות האקדמיים שלה, בין אם אלה נמצאים בתל-אביב, בירושלים או באריאל. זו תכליתו הצודקת של החוק, ואין להתפלא כי החשובות שבדמוקרטיות המערביות, ובראשן ארצות הברית, אימצו זה מכבר הוראות דומות ואף סנקציות חריפות יותר כנגד המבקשים להחרימן.

על רקע זה, יש לראות בחומרה מיוחדת את נסיונה של האופוזיציה, בגיבוי קומץ משפטנים, למנוע את אישור החוק, בנימוקים של אי-חוקתיות כביכול. הניסיון למנוע את ההליך הדמוקרטי ולסכל את הכרעת הרוב באמצעות חוות דעת שנויות במחלוקת של יועצים משפטיים ואיומים בפניה לבג"ץ, מבטא את חוסר יכולתו של השמאל הישראלי להשלים עם הדרך שבה בוחר ללכת רובו של העם. זה תהליך מסוכן, שבו המיעוט מנסה לכפות את עמדותיו על הרוב, באמצעות שימוש במערכת המשפט, ובראש ובראשונה בבית המשפט העליון.

מיעוט רדיקלי של שופטים, המייצג אג'נדה פוסט ציונית, מנסה פעם אחר פעם לכפות את השקפת עולמו, שנדחתה ברוב גדול על ידי הציבור. החוק הוכרז על-ידי מתנגדיו "כלא חוקתי", בשעה שידוע כי לישראל אין כלל חוקה. קומץ המשפטנים המבקש לנהל את המדינה, יצר יש מאין "חוקה" וירטואלית, תוך שהוא מבקש לפסול, על סמך כללים עלומים שהוא משנה בהתאם לצרכיו, חקיקה שהתקבלה בכנסת בהליך תקין וכביטוי לרצון הריבון. לא החוק פסול, אלא המהלך האנטי דמוקרטי שניסו לבצע מתנגדיו.

הניסיון למנוע את אישורו של חוק החרם, הוכיח שוב את הצורך ביצירת שינוי של ממש במערכת המשפט - שינוי שיחזיר למערכת זו את הצביון היהודי והציוני.