פסטיבל הסרטים בי-ם: בוקר טוב, קולנוע ישראלי

רגע אחרי זכייתו בפרס גלובוס הקריסטל לסרט המצטיין בפסטיבל קרלובי וארי בצ'כיה, רשם אמש "בוקר טוב, אדון פידלמן", סרטם של הבמאי יוסי מדמוני והתסריטאי ארז קו-אל, את הקרנת הבכורה שלו במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים.

הסרט, שגם זכה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדנס האחרון, מביא את סיפורו של משפץ רהיטים ישנים בדרום תל אביב (ששון גבאי), שאחרי מותו הפתאומי של שותפו הוותיק, מוצא עצמו תחת לחציו של בנו הרכושני (נבו קמחי) למכור את הסדנה הכושלת.

גבאי, קמחי ודוד ב"בוקר טוב, אדון פידלמן". רגיש

במקביל, הוא מקבל לעבודה שוליה, אנטון (הנרי דוד), בעל רקע לוט בערפל, שמגלה בין הגרוטאות הנערמות במקום פסנתר סטיינוויי ישן ויקר. אם רק יצליחו הרסטורטור ובן טיפוחיו לשפץ אותו, ייתכן והעסק יינצל.

לכאורה, עוד סרט שעודפי הסמליות בו זועקים. הקשר הנרקם בין פידלמן ושולייתו מהווה בעבורו תחליף ליחסיו המנוכרים עם בנו הביולוגי, שאשתו (שרה אדלר) נמצאת בהריון מתקדם וסימבולי.

הפסנתר גם הוא לא נמצא שם במקרה, והעבודה המשותפת על שיקומו מסמלת בדיוק את מה שאתם חושבים עליו, ועוד. שלא לדבר על שמו הלועזי של הסרט, "Restoration”, שמתייחס לא רק לעבודת הפוליטורה אלא גם ליחסי משפחה הטעונים שיפוץ.

ועם זאת, "בוקר טוב, אדון פידלמן" משכיל להתעלות על כל אלה, קודם כל בזכות עבודת הבימוי המדויקת של מדמוני. כל סצינה כאן עשירה בניואנסים, והתחושה היא של התבוננות זהירה ומעודנת בדמויות שפשוט "נמצאות שם" ומתנהלות אל מול המצלמה של בועז יהונתן יעקב המעולה. מערכת היחסים בין אנטון ופידלמן נבנית בצורה שנמנעת משיאים דרמטיים, אבל האיפוק הזה לרגע לא נדמה מלאכותי ומיופייף.

ששון גבאי מפליא בגילום דמותו של פידלמן השתקן והעיקש, דמות מוכרת מעשרות סרטים שכבר ראינו, אבל איכשהו הופעתו של גבאי מצליחה לצקת בה מידה של רעננות. שחקני המשנה, ובראשם דוד, ראויים גם הם, אף כי הסרט מותיר את הדמות שמגלם הנ"ל מעורפלת משהו. סביר להניח שהתשובות לשאלות מהותיות הקשורות בה, ובאח המסתורי התר אחריה (בגילומו של ישראל דמידוב), נותרו על רצפת חדר העריכה. כך או כך, זהו סרט מקסים ומרגש.

חדירה לעבר

"הדירה", סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר, המתמודד במסגרת התחרות הדוקומנטרית, מתחיל כאשר המשפחה המורחבת מתכנסת בדירתה התל אביבית של הסבתא, שהלכה לעולמה בגיל מופלג.

מכתבים ותמונות כתצריפי זכרונות כמוסים ב"הדירה"

תוך כדי הפשפוש בחפציה ובשמאטס שהותירה אחריה, מתגלים עיתונים מצהיבים, קרעי מכתבים ומסמכים הקושרים בין המשפחה הייקית לבין בכיר במנגנון המפלגתי הנאצי, וליתר דיוק – קודמו בתפקיד של אדולף אייכמן. ובעוד רבים מבני משפחתו מעדיפים את קשר השתיקה, יוצא הבמאי למסע בעבר המשפחתי שחושף, ובכן, לא בדיוק שלדים בארון, אבל כמה עובדות שיש מקום להתמודד עמן בהווה. ומכאן והלאה, כמובן, לא נחשוף.

חלקו הראשון, והמוצלח יותר, של הסרט מראה כיצד דירה קטנה אחת הופכת למעשה לסיפור של היסטוריה פרטית ולאומית. כמו "התעלומה במכולה הירוקה" לפניו,

 האלבומים המתפוררים, והמעטפות שעל גבן מצוינים שמות וכתובות צופני סוד – מסתירים סיפור מתח ההולך ומתהווה לנגד עינינו.

הסרט עוסק בסוגיות רלוונטיות לעשיה הדוקומנטרית בארץ בשנים האחרונות. לא רק הכתיבה של ההיסטוריה המשפחתית, אלא גם שאלת מקומם של בני הדור השלישי ביחס לעבר שהולך ונעשה מעורפל (ע"ע "מועדון בית הקברות"). במיוחד הוא מייצר הקבלה מעניינת בין אמו לבין בתו של הנאצי, המסרבות, כל אחת בדרכה, להתמודד עם סיפור העבר של שתי המשפחות, שהקשר ביניהן הולך ומתברר כמצמרר. סרט חשוב ומרתק.