מצוקה פסיכולוגית: מעמד הביניים באמת נשחק?
האם מרד המחירים בישראל נגרם מגורמים אובייקטיביים? אם נבדוק את ההכנסה הפנויה הריאלית נראה שהיא נותרה יציבה בשנים האחרונות. מה שהצית את הזעם הוא התייקרות של כ-15% של סל מוצרי הצריכה לשמירה על אותה רמת חיים
מלחמות המחירים בנדל"ן , הקוטג'ים ומאכלי החלב, וכן גם מוצרי המזון, הדלק, הפופקורן ועוד, היו ספונטניות וסחפו עימן את הציבור והתקשורת ואף כפו על הממשלה שינוי בסדר היום הכלכלי . המאבק מופנה לעתים כנגד היצרנים, המשווקים ומשכירי הדירות, לעיתים כנגד הממשלה למשרדיה השונים ולעתים כנגד הטייקונים.
- מחאת האוהלים
- סיקור נרחב ב-ynet
חלק מן הפעילים מעלים הצעות משלהם. חלק אחר, בעיקר במאהל המחאה, אינם יודעים ממש מה צריכה הממשלה לעשות, אך דורשים שיימצא פיתרון.
האם המאבק האמור נגזר מגורמים אובייקטיביים וריאליים, או שמא בעיקר מגורמים פסיכולוגיים? האם המעמד הבינוני בישראל נפגע באופן מוחלט או רק יחסית לקבוצות המבוססות? הפעם, מדובר במאבק שאינו כולל כמעט את אוכלוסיות העוני ה"מסורתיות" (חרדים וערבים) ואף לא את שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח. בואו ננסה לתת תשובות.
ניתוח נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), מנהל הכנסות המדינה ומקורות אמפיריים אחרים, מראה שההכנסה הפנויה בישראל, במונחים ריאליים, לא נשחקה בשנים האחרונות והיא שומרת על יציבות.
זאת ועוד, אנו רואים בשנים האחרונות ירידה בשיעורי האבטלה וגידול מתון בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה, נתונים המסייעים דווקא לקבוצות החלשות. נתוני הצריכה הפרטית לנפש מראים גם הם על עלייה בצריכת רוב המוצרים במשק.
בנוסף לכך, נתונים חלקיים על קבוצות אוכלוסייה מבטאים עליית שכר יחסית של מנהלים שכירים, עובדי היי-טק ועובדים בחברות ממשלתיות, בהם הוועדים חזקים יחסית. אולם, אנו לא יכולים לקבוע בוודאות האם קבוצות הביניים נשחקו יותר או פחות מאחרים, ודיון בנושא זה הינו ספציפי לכל ענף או תחום כלכלי.
נתוני מדד המחירים לצרכן לא נותנים גם הם תמונה בהירה ביחס לחלוקת ההכנסות. נכון אמנם שהתייקרות המזון בארבע השנים האחרונות היא מהירה בהרבה מן העלייה הממוצעת במדד המחירים לצרכן (23.7% לעומת 16.7%) ונכון שמשקל הצריכה של מזון הוא גבוה יותר בקבוצות החלשות ביחס לחזקות. אך, עובדה זו מתקזזת בקבוצות מוצרים אחרות. כך למשל מחירי סעיפי ההלבשה וההנעלה והציוד הביתי ירדו באופן מוחלט ב-4%-5% בארבע השנים האחרונות. מי שנהנה מכך, יחסית להכנסתו, הוא דווקא הציבור בעשירונים הנמוכים. כך שלא כאן מצוי ההסבר הריאלי להתקוממות המחירים.
סעיף מרכזי נוסף שעלה היה שכר הדירה שהוכפל בחמש שנים האחרונות. עם זאת, בשנים 2007-1996 הייתה דווקא ירידת מחירים ריאלית בתחום זה.
גורם היחסיות
הסבר פסיכולוגי ברור ביחס למרד המחירים במשק הוא השינוי היחסי בהכנסות מעבודה ביחס להכנסות מהון. הנתונים הסטטיסטיים מראים כולם שמשקל הרווחים בהכנסה הלאומית גדל ביחס להכנסות מעבודה ולכן תוספת הצמיחה לנפש, הלכה רובה ככולה, לבעלי ההון ולצמודים אליהם ולא לשאר האוכלוסייה.
התוצר לנפש בישראל עולה בשנים האחרונות בקצב ממוצע של 1.9%-1.8%, ואילו השכר הריאלי יציב. רוב תוספת העושר הולכת לבעלי ההון, המנצלים, אם את מיומנותם הניהולית פיננסית ואם את כוחם הרב בשווקים, בהם מידת התחרות היא נמוכה, וזמינות האשראי גבוהה. כידוע, רווחתו של אדם עומדת ביחס חיובי ישיר להכנסתו ומתואמת שלילית עם הכנסות שאר האנשים, כך שצד פסיכולוגי זה, מסביר חלק ממרד הקוטג'ים.
גלגול הוצאות הממשלה לאזרחים
מדינת ישראל גילגלה לצרכנים בישראל הוצאות בריאות, חינוך, מתנ"סים וכדומה. כך שגם אם מחיר שירותים אלה לא עלה ריאלית, במונחי כוח קניה, צריכתם הגדילה את הנטל על המעמד הבינוני. כך קרה גם בתחום הנדל"ן, הסיוע הממשלתי היה עדיין גדול יחסית לפני עשור והוא למעשה התאפס בשנתיים האחרונות.
בעשור האחרון, אנו עדים לכך שהממשלה הקטינה את משקלה בהוצאות הבריאות וגלגלה אותם לאזרחים, אנו משלמים היום כ-43% מהוצאות הבריאות, לעומת כשליש בתחילת העשור הקודם. הדבר מתבטא בהוצאות שירותי רפואה פרטיים ובביטוחים באמצעות קופות החולים. אנו גם משלמים הרבה יותר להשכלה במסגרת המכללות, למתנ"סים ולהוצאות פרטיות לחינוך ילדנו. כל אלה הגדילו את הוצאות המשפחה במאות שקלים לחודש, למרות שהמחירים של קבוצות המוצרים האמורות עלו בהתאם למדד או אפילו פחות מכך. לדוגמא, מדד מחירי הבריאות עלה בכמחצית מעליית מדד המחירים לצרכן, בחמש השנים האחרונות.
ממשלת ישראל הקטינה את הוצאות הממשלה הרחבה ביחס לתוצר מ-50% ב-2003 ל-43% היום - הפחתה יחסית של כ-50 מיליארד שקל לשנה, חלק גדול מכך בהקטנת הוצאות הרווחה. המעמד הבינוני סובל רבות מהגדלת הוצאותיו. ממילא מדובר בגורם ריאלי למחאת הציבור.
סל מוצרים בסיסי
סל המוצרים של משפחה ישראלית, גדל מהותית בעשור האחרון והכביד את הנטל על המשפחות. לכל משפחה בישראל יש היום 3-2 טלפונים סלולריים לעומת טלפון אחד בעבר, מספר מחשבים לעומת אחד לפני עשור והרבה יותר טלוויזיות וממירים. כל אלה ומרכיבי צריכה אחרים הגדילו את הוצאות המשפחה, ללא פיצוי בהכנסה הריאלית. שוב, נטל אובייקטיבי וריאלי. נדגיש, שמחירי מוצרים אלה דווקא פחתו אך היקף הצריכה גדל מאוד.
לסיכום
שמירה על שכר ריאלי וגידול בשיעורי התעסוקה בישראל, לא פיצו על עלייה מסיבית בהוצאות המשפחה לבריאות, לחינוך ולשאר המוצרים, ויצרו מצוקה בקרב המעמד הבינוני שחי בחלקו מן "היד לפה" והפחית את שיעורי החיסכון שלו. עליית מחירי הדירות ושכר הדירה היוו מכה נוספת גדולה, לרבות מן המשפחות.
מציאות זו של מצוקה יחסית, ההולכת וגדלה, הפנתה את זעם הציבור כנגד הממשלה המעלה את המסים העקיפים (המוטלים על המוצר עצמו, כגון מע"מ או מס בלו) וכנגד הקרטלים במזון ובתקשורת, המעלים את המחירים עקב כוחם הרב בשוק. הציבור חש במצוקה אמיתית והוא מחפש את "האשמים".
ככלל, נראה שההכנסה הפנויה הריאלית נטו נשמרה אך סל המוצרים לשמירה על אותה רמת חיים עלה ב-15% לפחות, בעשור האחרון, וזה הסבר האמיתי והעיקרי למשבר.
הכותב הוא יו"ר "פעילים ניהול תיקי השקעות" והממונה לשעבר על הכנסות המדינה במשרד האוצר
לפנייה לכתב/ת 
