אוהלים לחילונים, פולארד לדתיים
איך זה שכל מאבק עם אפיל כלכלי או הומינטרי הופך שמאלני-חילוני? מי ששופך מים על מירי רגב שבאה להזדהות, ולא משנים המניעים שלה, בעצם אומר "אני לא רוצה כאן מי שלא מצביע כמוני". ולמה יש מאבקים לאומיים של דתיים בלבד?
ביום שלישי כבר לא יכולתי להתאפק. עליתי על 480 ונסעתי לתל אביב. רציתי לראות מקרוב את המחאה המוצדקת על האמרת מחירי הדיור
באופן שמחייב אותי לקחת שותפה אם אני רוצה לחיות ברווחה מסוימת (וחוץ מזה, היא אחלה בחורה). שדרות רוטשילד האהובות המירו את הכלבים המהדסים עליהן קשורים בחוט לנערות חמד, באוהלים אוהלים,
וחבלי כביסה מאולתרים, שלטים, כוסות בגיגיות לרחצה, והרבה ראסטות.
שיר נוסצקי החמודה ממחוברות הנחתה ערב כישרונות צעירים מאולתר, גיטרות ייללו היי ג'וד. מה אומר לכם: מאז מחנה קיץ ביער עופר, לא הרגשתי כל-כך בבית מחוץ לבית. התל אביבים גילו את הקסם שבביחדנס. לא עוד ניכור במועדונים אפלים, לא עוד חילופי סרקסזם וויסקי על הבר. אמרו מעתה: שבט אחים גם יחד. רגע, מאיזה שבט אתם?
ואם כבר שבט, בתוך מחנה הקיץ המאולתר בעיבורה של עיר, חסרונן של הכיפות והמטפחות החינניות היה בולט למרחוק. בולט עד כדי-כך, שמיד ניגש אלי מישהו ושאל אם אני מירושלים. השמלה עם השרוולים הסגירה אותי במבט ראשון. חריגה בנוף. למה בעצם? האם דתיים לא סובלים מהכבדת המיסים על מעמד הביניים, ממחיר הנדל"ן שמטפס לגבהים, מהדלק, מהחשמל ומשאר הוצאות משק הבית? ועוד אצלנו יש יותר אחיינים!
מאבקים שלנו, מאבקים שלהם
התשובה לא טמונה באידיאולוגיה אלא באסתטיקה. איכשהו התקבל להלכה, שכל מאבק שיש לו אפיל כלכלי או הומינטרי הוא שמאלני, וכל מה שיש בו שמץ לאומיות והקרבה למען המולדת הוא ימני, למרות שאין לזה אחיזה במציאות.
רבות נכתב על יום ירושלים שאיבד את הרייטינג שלו צפונה מבית שמש. אבל מה עם ג'ונתן פולארד? האם הוא הצביע פעם לאיחוד הלאומי? האם הצביע בכלל? כיצד העובדה שריגל למען ישראל, הופכת אותו לפרסונה נון גרטה בקרב שמאלני ארצנו? ומדוע חברות כנסת ונשות תקשורת דעתניות ורהוטות, לא לוקחות חלק במאבק למען מסורבות גט ועגונות? רק בגלל שהמושג "בתי דין" הוא מושג תלמודי? אולי בגלל שרק דתיות מתגרשות? שטויות.
יש חשש בקרב אנשי השמאל לשלב זרועות עם הדוסים. לאחד כוחות, ולו לצורך הצעת חוק משותפת, שחלילה לא ניתפס חלק מהם, משתפי פעולה, ובשלב הבא כבר יזמינו אותנו לעשות שבת.
וגם אנחנו, הדתיים, מתים מפחד לבוא לשבת באוהל המחאה, כי אולי ניתפס בעין המצלמה לצד נערה מדרבקת בגופייה ויגידו עלינו שהתקלקלנו. ומה בשלב הבא? נעשה שישי בשייח ג'ראח?
מי אשם?
אירוניה בצד. יש אשמים בכך שגם מאבקים הומניטריים, אזרחיים לחלוטין, מקבלים מיד צביון פוליטי מובהק ואווירה של מועדון סגור. ולצערי, האשמה היא בדרך כלל משמאל במקרה הזה. מי ששופך מים על מירי רגב שבאה להזדהות, ולא משנים כרגע המניעים שלה, בעצם אומר אני לא רוצה כאן אנשים שלא מצביעים כמוני. ומי שבטקס הזיכרון ליצחק רבין ז"ל מדיר אמנים שומרי מצוות, בעצם לא מכיר בזכות של המחנה האחר להתאבל על הירצחו של מנהיג ציוני, פטריוט.אולי הכל פוליטי, אבל יש בקיום האנושי עוד הרבה מרכיבים, שאפשר להתווכח עליהם ויכוח נאור, ואפילו לבנות סביבם מחאה עשירה יותר, אינטלקטואלית ומעשית. לו רק לא היינו מתפדחים כל-כך להרים דגל ביום ירושלים, לו רק לא היינו זקוקים לאישור הרב לבלות לילה אחד במאהל מחאה שאינו נפרד.
לפנייה לכתב/ת 
עיר האוהלים. אין כניסה לדתיים?
צילום: הרצל יוסף
עינת ברזילי
צילום: רונן שטלצר
מומלצים
