מהפכת הלא נעים לי

מחאת הדיור מפוזרת ברחבי הארץ ומתקשה להתמקד באג'נדה משותפת. הסיבה פשוטה מאוד: המפגינים הם בעיקר צעירים וסטודנטים שטרם התבססו בחיים ומעמד הביניים טרם הצטרף לשורות המחאה במאסה קריטית. מדוע? למעמד הביניים לא נעים להודות שהוא מתקשה לגמור את החודש. לא נעים להודות בכך שהוא דווקא כן קנה דירה לפני עליית המחירים, אך נחנק מהמשכנתא. לא נעים להודות בכך שהוא רוצה לחיות טוב, כן, גם עם קצת מותרות.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

ובכן, אני מתנדבת להיות הראשונה להודות באמת ולספר על החיים במיינסטרים, ישראל 2011: נעים מאוד, משפחת מיכאלוב. שרון - בת 37, מנהלת מעבדת מחקר מיקרוביולוגית באחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ, מסיימת תואר שני במיקרוביולוגיה. ודים - בן 44, מנהל מחשוב באתר חדשות, בעל תואר שני במדעי המחשב. שני ילדים, בני שמונה וארבע, מכונית אחת מודל 2006, כלבה מזדקנת. מתגוררים במודיעין.

הוצאות חודשיות עיקריות:

חינוך ילדים: 3,500 שקלים, כולל תשלומי חובה לבית ספר וגן לשני ילדים בחינוך עירוני רגיל לגמרי, צהרוני וקייטנות מתנ"ס.

משכנתא: 3,600 שקלים, לאחר מיחזור וכולל ביטוחים נדרשים.

דלק: 2,200 שקלים. הלא אנחנו גרים בפריפריה.

מזון: 2,500 שקלים. קונים ברשתות זולות, משווים מחירים, לא קונים מעדנים ומוצרי מזון מוכנים ואוכלים ארוחה עיקרית בעבודה ובצהרונים.

בידור: אין לנו טלוויזיה או חיבור לאחת מחברות הכבלים או הלוויין.

ניקיון: לא מעסיקים מנקה או כל נותן שירותים אחר.

חופשות: רכשנו לאחרונה אוהל.

התחשיב פשוט: משפחה ממוצעת בישראל מכניסה כשתי משכורות ממוצעות במשק, שהן כ-13,000 שקלים בנטו. לאחר הפחתת ההוצאות העיקריות נותרו כ-1,200 שקלים לתשלום ארנונה, חשמל, מים, גז, ביגוד והנעלה וכל שאר האלמנטים הקטנים המרכיבים חיי יום יום של משפחה ממוצעת. חברים יקרים, שתי משכורות ממוצעות במשק אינן יכולות לכלכל משפחה ממוצעת במדינת ישראל בשנת 2011. רחוק מזה.

אני מתקרבת לגיל 40 ובן זוגי שכח אותו הרחק מאחור. העתיד שהובטח לנו כשהיינו צעירים ונלהבים כבר כאן. אנו עובדים במשרות מלאות, בעלי תארים מתקדמים, ולא סוגרים את החודש. כמונו, חיים כאן עוד מיליונים. אנחנו השכבה הגדולה ביותר במדינת ישראל. אנחנו השכבה היצרנית הגדולה ביותר בארץ.

אנחנו רוצים לחיות טוב

מדינת ישראל מתפארת בהיותה בעלת הכלכלה היציבה ביותר בעולם, זו שמראה צמיחה מדי שנה. הצמיחה בזכותנו, בזכות עמל כפינו, בזכות מיסינו. אנחנו פחות גאים בהיותנו גם המפרנסים העיקריים של הבנקים בזכות האוברדרפט ההולך וגדל מדי חודש. כולנו בטוחים שעבודה קשה תקדם אותנו ונחיה בזכות עצמנו ממש תיכף, רק עוד שנה-שנתיים. בפועל, כולנו חיים בעזרת ההורים, האוברדרפט וקרנות ההשתלמות המשתחררות מדי פעם ומכסות מעט את החובות.

אנחנו רוצים לקצור את פירות עבודתנו הקשה, שנות הלימודים הארוכות. אנחנו רוצים לחיות טוב, לחיות יפה, לחיות כפי שהיינו חיים בכל מדינה מערבית אחרת בעולם. אבל עליות המחירים האחרונות הכניסו את כולנו לסחרור ששחרור עוד קרן השתלמות ועוד סיוע מההורים כבר לא יפתרו. השכר לא התעדכן בהתאם לעליות המחירים כבר שנים רבות.

אני קמה ואומרת בריש גלי: אני ממעמד הביניים שבקרוב כבר לא יעמוד בתשלומי המשכנתא. עליות המחירים הן אלו שיביאו את כולנו לעברי פי פחת. כשאנחנו לא נעמוד עוד בתשלומי המשכנתא, הבנקים יתרסקו ועמם שאר הכלכלה. 

אז אנא, הפסיקו לחנוק אותנו. הפסיקו לשלם לנו את המינימום ההכרחי לכך שנישאר עם הראש מעל המים, בקושי רב. הצמידו את המשכורות ליוקר המחיה, הורידו בצורה משמעותית את מחירי החינוך, המזון, החשמל, הדלק לנקודה בה באמת אפשר לעמוד בהם. ולא - הורדת מחיר הקוטג' ממש לא מנחמת אותי, השקל שירד משם מזיז לאוברדרפט שלי את קצה האפס הימני.

תנו לחיות בכבוד!

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il