מפגין, מה תעשה כשתהיה משכיר?

תנועת המחאה הנפלאה הולכת וצוברת תאוצה. ממחאה על מחיר הקוטג', דרך המחאות על מחירי הדיור ושכר הרופאים, הגענו למחאת העגלות וגני הילדים, וכבר קראתי כי תושבי רוטשילד המקוריים מוחים נגד המחאה, ומתכוננים לצאת במחאת הארנונה. עם ישראל מוחה וקיים!

האצבעות המאשימות שמונפות בהפגנות מופנות לעבר ממשלת ישראל, ויותר מכל לראש הממשלה בנימין נתניהו. אין ספק כי לנתניהו ישנה אחריות גדולה על המצב החברתי והכלכלי, והוא יצטרך מתוקף תפקידו למצוא פתרונות נכונים ומדויקים, אחרת

הוא ישלם בכיסאו - ובצדק. אך האם כל כובד האשמה תלוי רק בממשלת ישראל והעומד בראשה?

עיינתי השבוע במדרשי החורבן, כהכנה לט' באב, וגם מכיוון שתמיד מעניין לראות איך מדינה שהגיעה לשיאים כבירים בתקופות שונות, הצליחה להגיע לתחתית המדרגה כשבית המקדש נחרב ועם ישראל התחיל את גלותו.

המושגים השגורים בפי כולנו צצו מחדש, מי אינו מכיר את "שנאת חינם," כסיבה העיקרית לחורבן הבית השני? היש מי שלא שמע על קמצא ובר קמצא כתמצית שורש החורבן? אך השנה שמתי לב למושג שמשום מה היה סמוי מעיניי: בתלמוד הירושלמי מובא מפי רבי יוחנן בן תורתא כי אחת מהסיבות לחורבן היתה "משום שהיו אוהבין את הממון, ושונאין אלו לאלו שנאת חינם", כלומר קודם כל היו אוהבין ממון, ואז הגיעה שנאת החינם.

על תאוות הממון אמר רבי נחמן שהיא עבודה זרה ממש, ו"כל זמן שיש עבודה זרה זאת של ממון בעולם, חרון אף בעולם". עד כאן הכול טוב ויפה, אך מה הקשר בין המחאה הפורצת וגילויי ההאשמות כלפי ממשלת ישראל, לבין שהיו אוהבים את הממון?

הסתובבתי השבוע בשדרות רוטשילד אחוז התרגשות, מוקסם ומלא בקנאה טובה בסטודנטים שהחליטו לעשות מעשה ולהגיד "די!" הרהרתי ביני לבין עצמי על צדקת המחאה, זאת אינה רק מחאה על שכר דירה חסר גבול בתל-אביב ושכונותיה, זאת מחאה למען זוגות צעירים עם תארים אקדמאים שעובדים קשה מאוד למחייתם ואינם מצליחים לגמור את החודש בגלל היוקר הבלתי נתפס פה של מוצרים הכרחיים.

התזכרו שמחאתם? (צילום: בן קלמר)

אבל תוך כדי מחשבות, התגנבה לאוזני שיחה. הבטתי אחורה, אישה מבוגרת שטיילה עם בעלה אמרה לו משפט: "אף אחד לא יגיד לי להוריד את שכר הדירה". עינינו נפגשו. היא המשיכה בתנועה ואני עמדתי דום, כי באותו רגע ממש הבנתי על מה המחאה באמת, ומה שורשה.

מדינת ישראל שהייתה אמורה להיות אור לגויים הפכה ברבות הימים להיות תרבות ניאו-אמריקנית, קפיטליסטית מדי, כשהאידיאל הנשגב אליו שואף כמעט כל אדם במדינה שלנו הוא האידיאל "לעשות כסף", או יותר נכון -  "לעשות כמה שיותר כסף, ועוד יותר".

אין בעיה לרצות כסף, ואין בעיה להרוויח ביושר, אך כשאנשים מפתחים רגשי אהבה עם הממון, רגש ששמור לילדים, למשפחה, לחברות וכדומה, מגיעים מהר מאוד לשנאת חינם. כשאני אוהב את הממון, אני אוהב בעיקר את החומר, וכשאני אוהב את החומר אני לא רוצה שיכניסו לי ערכים "שמימיים", כמו סולדריות חברתית לדוגמה.

כשאני אוהב את הממון אף אחד לא יגיד לי להוריד את שכר הדירה, אף אחד לא יגיד לי לא למכור מוצרי חלב ביוקר. כשהגננת אוהבת את הממון, אף אחד לא יגיד לה לא לדרוש 3,000 שקל מההורים, ואף אחד לא יגיד לקבלן למכור דירות במחירים מופקעים. כי כשאני אוהב את הממון אז רק אני והכסף שלי במרכז.

לזכור את האוהלים בהמשך

המחאה שהתפרצה צריכה להיות מופנית גם לאפיק אחר. המחאה צריכה להיות על הפיכת החברה מחברה

שרוצה לקבל, לחברה שרוצה לקבל, אבל לא פחות רוצה גם לתת.

אני מלא תקווה שבשנים הבאות, כשהסטודנטים שמנגנים עכשיו בשדרה וזועקים "העם רוצה צדק חברתי", יבינו שצדק חברתי מתחיל דבר ראשון בחברה ולא בממשלה. ושבעוד כמה שנים, כשירכשו דירות משל עצמם וישכירו אותן לזוגות צעירים, לא יהפכו את עורם כמו נערי הפרחים שבגרו בשנות ה-60, אלא יזכרו את החמלה שייחלו לה כשישבו באוהלים.