"אלמניה שלי": סיפור חצי טורקי, חצי מצחיק

קשיי הגירה ובעיות זהות אינם נושאים המזמינים עשייה קולנועית קלילה וקומית. הדבר נכון במיוחד לניסיון לעסוק במהגרי העבודה הטורקים שהגיעו לגרמניה בתחילת שנות ה-60, ומאז העמידו דורות של צאצאים בעלי זהות גרמנית-טורקית.

• רוצים עוד? כתבות, ביקורות וידיעות נוספות על סרטים וקולנוע
• יסמין סמרדלי: "בילדותי מאוד כעסתי על הגרמנים"
  

הקולנוען הבולט שהצליח לעסוק באופן מעניין במתחים אלו הוא פאטי אקין. "עם הראש בקיר" (2004) האינטנסיבי ו"בקצה גן העדן" (2007) היפה הצליחו לבטא את הפרדוקסים של היטלטלות בין מזרח ומערב, את הייאוש והאלימות כמו גם את התקווה לסוג של פיוס. כעת מגיע "אלמניה שלי", גרסת "ההגירה לגרמניה כפי שסיפרתי אותה לילדי".

בסרט הקולנוע הראשון שלה מנסה היוצרת ממוצא גרמני-טורקי יסמין סאמדרלי להגיע לפיוס בין שתי הזהויות באמצעות ריכוך הקונפליקט. סיפור הגירה המועבר בחלקו כחצי אגדה המסופרת לילד קטן, ובחלקו כאירועים המתרחשים במציאות חיצונית שגם הם מעוצבים בטון של פשטות רגשית הגובלת באגדה.  

"אלמניה שלי". בין  חצי-אגדה לאגדה

"אלמניה שלי" ("Almanya - Willkommen in Deutschland") מנסה מאוד למצוא חן, לשייף את הקצוות וליצור תחושה של השלמה וזיכוך רגשי. סביר להניח כי חלק גדול מהקהל שיבחר מרצונו ללכת לסרט העוסק בנושאים אלו ומשתמש בטון זה יחווה מידה רבה של הנאה. קהל המצפה למורכבות שיש בסרטיו של אקין, או קהל נטול סבלנות לניסיונו המתמיד של הסרט להתחנף לצופיו, יצחק פחות מהבדיחות בחלקו הראשון, ויגיב באיפוק רגשי למתרחש בחלקו השני.  

בדרך לאזרחות הנכספת

באירועי ההווה המתחילים בגרמניה אנו פוגשים את משפחת ילמז שהעומד בראש - סבא חוסיין (ודאט ארינצ'ין), היגר לגרמניה בתקופת "הנס הכלכלי", כאשר עובדים זרים הובאו לעבוד בתעשייה המשגשגת. 45 שנים מאוחר יותר, סבא חוסיין וסבתא פאטמה (ליליי הוסר) עומדים לקבל, סוף סוף, אזרחות גרמנית.

דווקא כעת הוא מחליט לחדש את הקשר של משפחתו לאנטוליה שממנה הגיעו. ללא ידיעתה של פאטמה הוא קנה בית, וכעת מצווה על כל בני המשפחה - ארבעת ילדיו ושני נכדיו, לצאת לטיול משפחתי לכור מחצבתם.  

בין עבר בטורקיה להווה בגרמניה 

הצורך בחיזוק הקשר לשורשים מתבהר גם מהצד השני של העץ המשפחתי. צ'נק (רפאל קוסואוריס), הנכד הקטן שנולד לבן הזקונים של חוסיין, מגלה את בעיית הזהות הגרמנית-טורקית שלו. בשיעור בגן הילדים שבמהלכו מסמנת הגננת את המקום ממנו הגיעה משפחתו של כל ילד, הוא מגלה כי אנטוליה כלל אינה מופיעה בגבולות המפה של אירופה, ולכן הסיכה שלו ננעצת על הקיר בסמיכות למפה.

מכיוון שאינו יודע אף מילה בטורקית, גם הילדים ממוצא טורקי לא רואים בו אחד משלהם. הבלבול של הילד הוא תוצר של החינוך של אביו הצעיר עלי (דניס מוצ'יטו), הבן שכבר נולד בגרמניה ומתכחש לזהותו, ואמו הגרמניה הבלונדינית גבי (פטרה שמידט-שאלר).

הנכדה השנייה, קנאן (אילין טזל), סטודנטית בת 22, גילתה כי היא בהריון מחברה האנגלי. במהלך המסע לאנטוליה היא תצטרך להתמודד עם הקושי בהבאת בשורה זו לבני משפחתה. בינתיים היא מספרת לנכד הצעיר צ'נק את סיפור ההגעה של סבו לגרמניה, ובכך, באופן סמלי, היא גם מספרת לעצמה ולעובר הגדל ברחמה, את הסיפור של שורש זהותו.

רגעים קומיים בין התרבויות

העבר של הסיפור בתוך הסרט מעוצב כאמור כסוג של אגדה. סאמדרלי (העובדת בשיתוף פעולה עם אחותה התסריטאית, נסרין) מעצבת עולם מסוגנן וצבעוני המנטרל מעוקצו את ההיבטים הלא פשוטים של מעבר בין תרבויות, ומאפשר לייצר רגעים קומיים המגדירים את הפערים.

הסיפור שבסרט: הדמויות הטורקיות בגרמנית, הגרמנים בג'יבריש

החלטה בולטת בסרט היא להפוך את הדמויות הטורקיות בסיפור (בתוך הסרט) לדוברות גרמנית, ואת הגרמנים לדוברי ג'יבריש. הסיפור מסופר לילד שלא יודע טורקית, אך גם פונה לקהל שטורקית אינה שפת אמו. טון הפניה לילד הוא טון הפניה לצופה המבוגר.

הסיפור על חוסיין הצעיר (פהרי יארדין), פטמה הצעירה (דמט גול) - זוג סימפטי, הגירה לגרמניה יחד עם שלושת ילדיהם הצעירים - האוכל, הדעות הקדומות על גרמניה, הנוכחות המאיימת של סמלי הדת הנוצרית, ההתרחקות הבלתי נמנעת מהתרבות הטורקית.

כל אלו מועברים דרך מבט נוסטלגי מצועף. והנה נולדה "טורקסטלגיה", אחות צעירה ל"אוסטלגיה" (הנוסטלגיה לגרמניה המזרחית) שצצה בקולנוע הגרמני בעשור האחרון.

ההגעה לאנטוליה אמורה להעלות על פני השטח את הקונפליקטים שזרעיהם נשתלו כבר בתחילת הסרט ובסיפור העבר-אגדה שהוצג. הסרט מתקשה לצבור עוצמה רגשית בגלל הפיתוח הפשוט וה"ילדותי" של הדמויות בתוך האגדה. הבעיה זוכה לסוג של פתרון באמצעות אירוע תסריטאי שמתרחש במהלך הטיול בטורקיה ומעביר את העלילה למקום אמוציונלי יותר. זו תחבולה כמעט מכאנית, אך עבור הקהל שהזדהה וצחק, גם הדמעות לא יאחרו להגיע.