דו"ח טאוב: הפערים בארץ - הגדולים במערב
הסקירה השנתית של מכון טאוב למצב החברתי-הכלכלי חושפת עשרות שנים של סדר עדיפויות לקוי: ההשקעה בתשתיות צנחה אשתקד ל-15% מהתוצר - לעומת 33% ב-1973. פערי השכר גבוהים יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת. שיעור החרדים הלא מועסקים גדל ב-30 השנים האחרונות פי שלוש
דו"ח טאוב לבחינת המצב החברתי-כלכלי במדינת ישראל, שהונח אמש (ג') על שולחנם של ראש הממשלה ושר האוצר, נפתח בגרף כלכלי המציג את התפתחות שיעור התעסוקה בישראל בין השנים 1970-2008 לפי מספר שנות לימוד. "זה צעד לא מקובל", אמר ל-ynet עורך הדו"ח, פרופ' דן בן-דוד, "אבל רציתי להראות שעל ידי התבוננות במספר מדדים מאוד מצומצם ניתן לראות כיצד כבר 35 שנה אנחנו מדרדרים את עצמנו לתהום".
סיקורים מיוחדים ב-ynet:
הנתונים בגרף מראים כיצד בשנות ה-70 המוקדמות כל אזרחי ישראל, ללא קשר לרמת ההשכלה שלהם, היו מועסקים בשיעור של יותר מ-90%. נכון ל-2010 שיעור התעסוקה עומד על 85% בקרב בעלי ההשכלה האוניברסיטאית ועל פחות מ-60% בקרב בעלי ההשכלה היסודית בלבד.
הדו"ח מראה כיצד למרות הצמיחה של השנים האחרונות, שהייתה אמורה לבוא לידי ביטוי גם בהשקעה בתשתיות פיסיות, ההשקעה בתשתיות כאלה ירדה מ-33% מהתוצר בשנת 1973 לכ-15% בשנת 2010. לצד זאת הוא גם מראה נתונים לפיהם מספר העובדים שאינם ישראלים (עובדים זרים ועובדים מהשטחים) בארץ עלה בחמש השנים האחרונות מכ-220 אלף עובדים לכ-280 אלף.
אינדיקטור אמין למצב החברה
על הדו"ח שוקדים עשרות אנשי אקדמיה ועובדי ציבור לשעבר במסגרת מכון מחקר חוץ אקדמי וחוץ מפלגתי, והוא הפך בשנים האחרונות לאינדיקטור אמין למצבה החברתי של המדינה. הרכב מחבריו, המגיעים מתחומי מחקר ועשייה שונים ומהשקפות עולם שונות, מקנה לתובנות שבו משנה תוקף, והעובדה שהוא מכיל עיבודים חדשים ומעניינים לנתונים שהתפרסמו לאורך כל השנה, המוגשים בשפה נהירה וברורה לכל, תורמת רבות לעוצמת ההשפעה שלו על מקבלי ההחלטות.
הדו"ח של 2010 נופל השנה על אוזניים כרויות במיוחד, על רקע מחאת האוהלים והדרישות לבחינה מחדש של המדיניות הכלכלית בישראל. הוא גדוש בגרפים ובנתונים אודות מצבה הכלכלי של המדינה, מבנה התקציב, המצב בשוק העבודה במערכת הבריאות ובמערכת החינוך. לדידו של עורך הדו"ח, הכלכלן דן בן-דוד, החוט השזור בין כל חלקי הדו"ח הוא אי השוויון ההולך וגובר בחברה הישראלית והסכנה הממשית והקיומית שאי שוויון זה מייצג עבור מדינת ישראל.
"יש כאן בעיה קיומית שיום אחד תתפוצץ לנו בפרצוף", אומר בן דוד. "יש קבוצה גדולה והולכת של ישראלים שאין להם כלים להתמודד בחברה מודרנית. שיעור הלא מועסקים בקרב הגברים החרדים גדל ב-30 השנים האחרונות פי שלושה ובקרב הגברים הערבים פי שניים. אנחנו משקיעים המון כסף במערכת החינוך אבל סדר העדיפויות והתכנון לקויים".
המפגינים רואים רק את קצה הקרחון
דו"ח טאוב מצייר תמונה של חברה שאינה מצליחה להיעזר בנקודות החוזק שלה על מנת לעלות על מסלול עקבי של התקדמות כלכלית וחברתית. לדעת מחברי הדו"ח, הסיבה לכך היא היעדר תכנון ותעדוף באופן שבו מנצלת הממשלה את תקציבה.
לפי הדו"ח, כספי המדינה אינם מושקעים בייצור מערכת בריאות יציבה ושוויונית והכסף הרב שמושקע במערכת החינוך אינו מנוצל באופן נכון וכך, למרות השקעה גבוהה יחסית בחינוך, הישגי התלמידים נמוכים בכל קנה מידה עולמי.
כמו כן, על אף הצמיחה של השנים האחרונות, שהייתה אמורה לבוא לידי ביטוי גם בהשקעה בתשתיות פיסיות כמו מסילות רכבת, כבישים ותשתיות תקשורת, ההשקעה בתשתיות כאלה ירדה מ-33% מהתוצר בשנת 1973 לכ-15% בשנת 2010.
קו הרכבת לירושלים. בונים, אבל מעט (צילום: אוהד צויגנברג)
התוצאה, לדברי בן דוד, היא תהליך שבו לצד צמיחה איטית, מדינת ישראל אינה מטפחת את הבסיס שעליו ניתן להמשיך בצמיחה. שכבה הולכת ומתרחבת של אזרחים אינה זוכה לחינוך המתאים לצרכיה של חברה מודרנית, שרוב עובדיה מיומנים במתמטיקה וקרוא וכתוב ברמה גבוהה ובשפות שונות. בטווח הזמן הארוך, מזהיר בן דוד, זה יפגע גם בצמיחה הכלכלית.
"נאמר שיש לך חברת הובלות עם עשר משאיות ועשרה נהגים", הוא מדגים. "אם תקום בוקר אחד ותגלה שפתחת את החברה במדינה שבה יש פקקים איומים כל יום, אתה תצטרך להכפיל את מספר המשאיות ומספר הנהגים כדי לבצע את אותה עבודה. זו מדינה שיש בה פריון נמוך ולא שווה להשקיע בה.
בן דוד מברך על מחאת האוהלים אך סבור שמארגניה רואים רק את קצה הקרחון. "בעקבות המחאה כולם דורשים פתרונות למצב שאנחנו נמצאים בו כיום, אבל אני מקווה שהמחאה תוביל אותנו לשאול איך הגענו למצב הזה מלכתחילה ומה עושים כדי לצאת ממנו".
רכבת הצמיחה נוסעת - האזרחים נשארים בתחנה
על פי הדו"ח, פערי השכר בישראל גבוהים יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת והם מתבטאים בעיקר בפערים בין בעלי רמות השכלה שונות. על אף המחסור באפשרויות תעסוקה ללא משכילים, מספרם של העובדים שאינם ישראלים (עובדים זרים ועובדים מהשטחים) עלה ב-5 השנים האחרונות מכ-220 אלף עובדים לכ-280 אלף. כמו כן, מספר המועסקים על ידי חברות השמה וחברות כוח אדם ירד רק בשיעור קטן בשנתיים האחרונות, מ-6.1% ל-5.7% מכלל המועסקים במשק.
כתוצאה מהירידה בביקוש לעובדים לא מיומנים ומהיעדר אכיפה של חוקי עבודה, כשליש מהאוכלוסייה מצויים מתחת לקו העוני לפני תשלומי העברה ומסים. היקף תשלומי העברה לנפש (כגון דמי אבטלה והבטחת הכנסה) גדול יחסית, כ-7,000 שקל לשנה לנפש, והוא ורק הוא זה שמצמצם את תחולת העוני לכ-25%. התופעה המדאיגה ביותר היא שיעורם הגדל של העניים העובדים. מחצית ממשקי הבית העניים כוללים מבוגר אחד העובד למחייתו.
העוני המתרחב מוצא את ביטויו בפער המתרחב בין שירותי הבריאות שזמינים לאוכלוסיה החלשה, לעומת אלו שזמינים לאוכלוסיה החזקה שידה משגת לרכוש שירותי בריאות פרטיים. הדו"ח מציין כי ההשקעה הציבורית בבריאות ירדה בעקביות ב-30 השנים האחרונות, למעט ב-1995, אז הרפורמה במערכת הבריאות גרמה לקפיצה של 16% בהוצאה על בריאות.
בתחום החינוך, לעומת זאת, התמונה מורכבת יותר. על פי הדו"ח, ההשקעה בחינוך אינה בהכרח נמוכה אם כי היא סובלת מחוסר אחידות, כאשר ההשקעה באוניברסיטאות גבוהה בהרבה מההשקעה בבתי הספר וההשקעה בבתי הספר גבוהה בהרבה מההשקעה בחינוך לגיל הרך.
לדברי בן-דוד, במערכת החינוך הישראלית ניכר פער גדול בין כמות הכסף שמקציבה הממשלה לבין האופן שבו מנצלים את הכסף הזה. על פי הדו"ח, מספר שעות הלימוד בבתי הספר הישראלים ומספר המורים לתלמיד אינם נופלים בשיעור משמעותי מסדרי הגודל המקובלים במדינות המפותחות. גם שכר המורים, בניגוד למה שמקובל לחשוב, אינו נמוך בהשוואה לזה של עמיתיהם בחו"ל.
בכל זאת, בהשוואה ל-25 מדינות מפותחות, תוצאות מבחני ה-PISA האחרונים מצביעות על כך, שההישגים של ילדי ישראל הם הנמוכים ביותר, הפערים בהישגים הם הגבוהים ביותר ואפילו ההישגים של התלמידים המצטיינים בארץ נמוכים מאלה של המצטיינים ב-24 מתוך 25 המדינות.
בן-דוד סבור שהגורם לכך הוא היעדר מחשבה אודות תוכן הלימודים הנדרש והכשרת המורים הנדרשת. "מצד אחד יש לך מערכות חינוך חרדיות שבהן כל מה שנדרש להשתלבות בשוק העבודה יוצא מתכנית הלימודים אחרי כיתה ח' ומצד שני יש לך מערכות חינוך חילוניות שרודפות אחרי ההורים עם תכניות לימודים גרנדיוזיות שכוללות ביוטכנולוגיה ומאקרו כלכלה כבר בגיל התיכון", אומר בן-דוד. "זה לא מה שהתלמידים צריכים. הם מגיעים לאוניברסיטה ובמקום לדעת מתמטיקה בסיסית שתאפשר להם להפוך לכלכלנים הם יודעים לעשות 'ניימדרופינג' ולהשתמש במושגים כמו תמ"ג ופריון, אבל אין להם את הבסיס הדרוש כדי להפוך לבעלי מקצוע".
התקציב יציב אבל לא גמיש
לצד הביקורת החריפה על הישגיה של מערכת החינוך וההשקעה במערכת הבריאות, כולל הדו"ח התייחסות לגורם שמשפיע על כל אלה – תקציב המדינה. בימים שבהם מציגים מנהיגי המחאה דרישות לשינוי בגישה הכלכלית ומנגד מתייצב נגיד בנק ישראל ומודיע כי אין שום מקום להגדלת הגירעון התקציב, מציג הדו"ח עמדה לפיה לא גודל התקציב מהווה בעיה, כי אם אופן גיבושו וקביעת סדר העדיפויות בתוכו.
מחברי הדו"ח טוענים כי תקציב המדינה לא עובר בחינה יסודית מדי שנה. התקציב נותר כשהיה לאורך שנים רבות ורק התוספות לו - שנובעות מגידול בהיקף האוכלוסייה, מצרכיה של מערכת הביטחון, מרפורמות ייחודיות ומלחציהן של קבוצות פוליטיות – עולות לבחינה מדוקדקת.
עיקר התקציב מאושר כמעט באופן אוטומטי ומבלי שחברי הכנסת, המייצגים את רצון העם, מספיקים ללמוד את תוכנו ביסודיות. הגורם היחיד שבקיא בנבכי התקציב הוא אגף התקציבים במשרד האוצר, אשר אמון על המשמעת התקציבית ומניעיו לא תמיד עולים בקנה אחד עם צרכי הציבור.
מצב עניינים זה הביא לכך שלאורך השנים סעיפים רבים בתקציב לא גדלו ביחס לגידול הטבעי באוכלוסייה. ההוצאה הממשלתית לנפש נעה בשלושת העשורים האחרונים בתוואי שבין 20 אלף שקל ל-45 אלף שקל, בעוד שהתמ"ג לנפש, שעמד על שיעור של 45 אלף שקל ב-1970, כבר חצה את רמת ה-100 אלף שקל.
התוצאה היא התדרדרות מתמשכת באיכות ובהיקף השירותים לאזרח, שלא ניתן שלא לראות את הקשר בינה לבין המחאה שהתפרצה כעת ושעליה יצטרכו מקבלי ההחלטות לתת את הדעת בתקופה הקרובה. "במקום לנצל את המשאבים העומדים לרשותן באופן שהיה יכול להניע שינוי חיובי ופרמננטי", מסכם הדו"ח. "ממשלה אחר ממשלה נתנה למערכת החינוך – שנחשבה על-ידי רבים לאחת הטובות בעולם – לשקוע למעמקי העולם המפותח, עם כל ההשלכות שיש לכך לגבי הצמיחה, העוני והצורך בתשלומי רווחה".
"אחריות תקציבית אינה רק בנוגע לשמירה על התקציב הכולל בתקופות יוצאות דופן. היא גם מחייבת החלטות רציניות - ולעתים, קשות מבחינה פוליטית - לגבי חלוקת התקציבים. לכך קוראים עדיפויות לאומיות ולישראל נותר עוד מרחק גדול לכסות בתחום זה", נכתב בסיום הדו"ח.
לפנייה לכתב/ת 
