ניסים שעולים ביוקר
הרצח של רבי אלעזר אבוחצירא מתקשר לדמותו של עושה ניסים אחר, חוני המעגל. האגדה והסיפור האקטואלי מאירים במשהו את אופייה של קהילה שמחפשת עושי ניסים, ואת האכזריות שהיא יכולה להפנות כלפיהם
"הוא היה זאטוט אשר צמח מהר ולא לאט" (נתן אלתרמן)
עוג מלך הבשן הוא גיבורה מלא ההוד של פרשת השבוע דברים (ג', י"א): "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ". על פי הפרשנות המסורתית, מתאר פסוק זה את מיטתו אדירת הממדים של אחרון הנפילים, שגם את ארצו ירשנו.
אגדות מספרות על חייו הפלאיים של עוג ועל אריכות הימים המופלגת שלו, ואני מהרהרת בצורך להאמין שיש בעולם אנשים שהם גדולים מהחיים ומהמוות. אנשים גדולים יותר, פלאיים יותר, שקיומם הוא סוג של ניצחון על המוות ועל חוסר הבהירות שהם מנת חלקנו, כיצורים אנושיים.
המירוץ אחר הנפילים
ביום ה' שעבר נרצח רבי אלעזר אבוחצירא, נכדו של הבאבא סאלי. על פי החשד רצח אותו אדם
שהיה לא מרוצה מעצה שקיבל ממנו. השמועות מספרות על עושרו הגדול וביתו המפואר של אבוחצירא, על ההמונים שהתדפקו על דלתו בבקשה לעצה ולברכה, על המנהרה הסודית שהובילה מביתו לבית המדרש, ועל הקפדתו הקיצונית על "שמירת העיניים" (הימנעות אקטיבית, אם תרצו, מכל התבוננות בבנות מיני).
אני לא יודעת מה באמת הוביל לרצח, אבל המחשבה על כך שאדם שמקבל על עצמו תפקיד של נותן עצות ומברך את ההמונים, יוצר ציפיות לא אנושיות, ועל כן עלול למשוך אל עצמו אכזבה ושנאה רצחנית - מחזירה אותי לדמותו של עושה ניסים מראשית תקופת המשנה.
"זהו חוני, הוא לא כמוך או כמוני" (נתן זך)
חוני המעגל, שעל פי המסורת חי בתקופת בית המקדש השני, הוא הדמות התלמודית שזכתה לפופולריות הגדולה ביותר ביצירה הישראלית החדשה. הוא גיבורם של עשרות שירים (בין היתר: רחל, זך, פגיס, כרמי, ש. שפרה, אבא קובנר ועוד רבים); הוא אחד מגיבורי הספר "מלך בשר ודם" של שמיר, הוא הופך לאישה בסיפור הקצר "חוניה" מאת יוכי ברנדס ועוד. חידה שלא נעסוק בה כאן, היא כיצד מצליח חוני המעגל - בניגוד לרוב דמויות חז"ל - להלך קסם על דורות של ישראלים חילונים.
גם הוא (כמעט) לא מת
חוני הוא גיבורן של שתי אגדות תלמודיות (המופיעות בגרסאות שונות, עם הבדלים רבי משמעות,
בכמה מקורות תלמודיים): האחת מספרת על תקופה ארוכה בה לא ירדו גשמים. חוני "עג עוגה" (שרטט מעגל) ועמד בתוכה והשביע את אלוהים: "נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בני".
אלוהים של ספרות חז"ל לא מתלהב (בלשון המעטה) מפריצת הגבולות של חוני, אבל גם לא יכול לסרב לבנו האהוב. בין חוני לבין האל מתנהל משא ומתן רב עוצמה סביב שאלת הורדת הגשמים. חוני דורש גשם, ואלוהים מוריד טיפות זעומות. חוני דורש יותר, ואלוהים מוריד מבול. הקורא הקפדן של האגדות נותר בסיומן עם השאלה מה הרוויח חוני בכך שכפה על אלוהים לרחם על בניו, והאם בכלל הרוויחו "הבנים" מהפעלת כוח-חוני על המציאות.
באגדה השנייה רואה חוני אדם שנוטע עץ חרוב שעתיד לתת פרי רק בעוד שבעים שנה. הוא משתומם על הדאגה לעתיד שאינו נראה לעין. בדרך פלאית נרדם חוני למשך שבעים שנים, שבסיומן הוא מתעורר ורואה אדם קוטף מעץ החרוב. חוני חוזר לחייו באיחור של שבעים שנים, כשכל האנשים שהכירו אותו כבר אינם חיים. בבדידותו האיומה הוא מגלה את משמעות הקביעה: "או חברותא או מיתותא" - ומת.
בשתי האגדות מבקש חוני לנצח את חוקי האלוהים, חוקי הטבע, ולגבור על המוות (המוות מצמא או המוות הטבעי). בשתיהן נדמה שאולי עדיף, למרות המחירים הקשים, לתת לאלוהים לנהל את העולם בדרכו.
גם הוא נרצח
חוני הוא אחת הדמויות התלמודיות המעטות שיש לחייהן גם עדויות חיצוניות. רוב גיבורי התלמוד חיים בתיבה הסגורה של ספרות חז"ל, ואין אנו יודעים על חייהם דבר מלבד מה שסיפרו עליהם החכמים. גם במובן זה חוני הוא דמות יוצאת דופן. בספרו "קדמוניות היהודים" מספר יוסף בן מתתיהו על אחריתו הטרגית של חוני. לאגדה קשה זו אין מקבילה בספרות חז"ל.
הימים - ימי מלחמת הורקנוס ואריסטובולוס, שני בניה של שלומציון המלכה, הנאבקים על ירושלים (64 לפנה"ס). הורקנוס חובר אל חרתת, מלך הנבטים, וצר על ירושלים הנמצאת בשליטת אריסטובולוס. על פי המסורת הבאה, ניסו אנשי הורקנוס לגייס למאבקם את חוני הידוע בקשריו המיוחדים עם אלוהים ("קדמוניות היהודים" י"ד, ב', א'): "וצדיק אחד חביב אלוהים חוניו שמו, שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו והמטיר. (חוניו זה) התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים והם דרשו ממנו, שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת, כך יערוך תפילות נגד אריסטובולוס ובני סיעתו המורדים. וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון (לכך).
"אז עמד בתוכם ואמר: 'אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו כנגד אלו, ולא תקיים מה שמבקשים אלו כנגד אלו' (וכשעמד) והתפלל תפילה זו, הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה" (מיוונית: אברהם שליט).
הנה כי כן, אנחנו הרגנו את עושה הניסים שלנו.
צדיק הופך מסובייקט לאובייקט
לצדיק עושה-ניסים יש מעמד שביר. יכולתו של הצדיק להושיע היא חרב פיפיות. בכול רגע עלול עושה הניסים למצוא את עצמו מרוקן מרצונותיו ומאישיותו. אנו מתייחסים אל עושי ניסים כאל אנשים קדושים, אך קדושתם מפקיעה אותם מאישיותם. הם עושים ניסים, ואנחנו זקוקים לניסים וכך הם הופכים לאובייקטים, לכלי, לממלאי צרכים.
כולנו נמצאים לפעמים בחוויה הזו: האם רוצים אותי בגלל מעמדי, או בגלל אישיותי? בגלל הכסף שלי, או בגלל מי שאני באמת? והדוגמאות רבות. אצל עושי הניסים נדמה שזו חוויה קבועה. הם מציעים לקהילה את מה שהוא למעלה מהטבע; מה ששאר בני תמותה אינם יכולים להשיג. הם מגיעים לזה, כך אומרים לנו, בזכות מעלתם הרוחנית. אולם משעה שהם הגיעו ליכולת זו וגילו אותה ברבים, הרבים כל כך זקוקים לה - עד שהם הופכים את עושי הניסים לאחרוני משרתיהם.
על פי המסורת הנמצאת בספרו של יוסף בן מתתיהו, חוני המעגל נרצח בגלל שברגע קריטי אחד הוא סירב לשתף פעולה עם רצון של המון משולהב וחסר מצפון. חוני היה לאובייקט של האנשים שהאמינו בו יותר מכול, וכשלא הייתה בו תועלת, הם כילו בו את זעמם.
אינני יודעת מה גרם לרצח של אלעזר אבוחצירא, ואני לא רוצה להשוות בין שתי הדמויות. אני אוהבת את חוני. השנים והיצירות הרבות הכהו את הביקורת שהייתה יכולה להיות לי עליו. יחד עם זאת, האגדה והסיפור האקטואלי מאירים במשהו, כך נדמה לי, על אופייה של קהילה שמחפשת עושי ניסים, ועל האכזריות שהיא יכולה להפנות כלפיהם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר היינו כאן בצורה יותר מופנמת. היו ענייני דיומא, ואין מה לעשות. השבת אני מצרפת שיר
שבת אוהב וחומל, המדבר על גיבורים "בשר ודם" ומתרחק מהפנטזיה.
על שבת ואהבה / הלל מילוא
לא שבתה אהבתי לך ביום השביעי
ולא עשיתי אהבתי חולין
שקע כתפי מתאים לראשך
וידייך לידי
זוויות בנפשותינו השתייפו להן
בסערות הזמן
שרנו את שירי המעלות ושירי המורדות
והאהבה להן הדרן
היא לבדה נותרה על הבמה.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
