הייאוש הפך לסם מרץ

הפעם האחרונה שהחברה הישראלית השתנתה כך תוך שעות היתה באוקטובר 1973. גם אז התעורר העם משכרון, מקונספציה שמילאה כרסו בגאווה משך שנים והתפוצצה בהרף עין. גם אז לקח זמן לעכל את ההשלכות, אך לא היה מנוס מהן. אותו עשור סימן את תחילת הדעיכה הערכית בחברה שלנו ובחורף ההוא נולד הדור הזה, שכובש כעת את הרחובות. דור שנולד לתוך קונספציה אחרת, ארוכה והרסנית לא פחות. דור שכיום יוצא להילחם את מלחמת העצמאות שלו. 

גולשים, מומחים ופעילי שטח כותבים - בערוץ הדעות

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

כובשים מחדש את הדגל

לפני 14 ביולי ישבנו בבתים המתקלפים שלנו ופינטזנו על נטישה המונית. מאסנו בארץ שלא רק אוכלת יושביה, אלא מביטה בסיפוק בגסיסתם. המצב הביטחוני והכלכלי לא השאיר לאיש תקווה לזכות בחיים נורמליים והרכבת דהרה, ללא נהג, לכיוון אחד. המילה ישראל הפכה בפינו למילת גנאי, והדגל הפך לסמל של כל מה שמקולקל במדינה.

מחזירים את הדגל לילדינו. גם בירושלים (צילום: גיל יוחנן) 

הערב קרסו סופית מושגים כגון "רשימת דרישות מסודרת". עכשיו כבר ברור שלא מדובר על מחאת קוטג' או מאבק מצומצם. אם עד כה לא היה ברור, היום כולם יודעים שמדובר במרד, בהכרזת מלחמה. אנו, בני ה-20 וה-30 כובשים מחדש את המדינה ואת הדגל ומציבים סדר יום חדש.

הם קוראים לנו אנרכיסטים סהרורים, אך הם עושים זאת בתום לב. הסדר והשוויון שאנו מבקשים להשתית הוא אנרכיה בעיניהם. האמונה בכוחנו לשנות את המציאות נתפשת עבורם כפנטזיה סהרורית.

להעמיק אל שורשי הריקבון

השלב הראשון הגיע לשיאו. מי שצריך להתעורר, כבר נמצא בצהרי היום. הייאוש שהיה גלולת השינה שלנו, הפך לסם המרץ שאנו לוגמים מדי בוקר. אפילו ההייטקיסט השבע מהרצליה התעורר לגלות שהוא עבד, גם אם הוא לובש חולצות מחוייטות לעבודה. כעת, כבר לא יוכלו לומר שאנו קומץ מפונקים. אנו יודעים מי אנחנו ומה אנו שווים. האנשים במאהל טעמו את טעם הדם וקשה יהיה להשכיח זאת מהם, גם אם יאלצו לחזור לבתיהם בהמשך.

מדברים על מה שכואב. אשקלון, אמש (צילום: צפריר אביוב)

השיא עוד רחוק

בבוקר אותו יום חמישי הערתי את ילדתי מוקדם בצהריים, כי לא יכולתי לחכות לשעות הערב. בתחילת השדרה היו אז בודדים. אני זוכר את פני הנוכחים שהיו צעירים אנונימיים, עורכת וידאו, במאי, סטודנטית - ולמי הם הפכו תוך שעות.

מדי יום המאהל הלך והתעצם. אם עזבתי לשעה, כשחזרתי הוא כבר קיבל צורה אחרת. פרט לשינה ועבודה, ביליתי בו את רוב זמני, ועל סמך הניצוץ בעיני האנשים הבנתי שהשיח השתנה. אפילו העיתונאים לא הצליחו להבין אז מה מתרחש וסיקרו את האירועים על פי אמות המידה הישנות. אבל ברחוב ידעו את האמת. ואחרי הערב, גם בממשלה ייאלצו להתמודד איתה ברצינות.

בשבוע הבא נשבור שיאים חדשים ונתעורר בבוקר לכותרות דמיוניות. כותרות שבפעם הראשונה ימלאו את לבנו בתקווה ובגאווה.

שלמה קראוס, עורך ומשורר, מו"ל הוצאת פלונית - מחזורי שירה. ממשתפי מחאת הנדל"ן ויוקר המחיה.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i