רוטשילד, אל תהרסו את המאבק

הטור הזה אולי לא יהיה פופולרי, אבל האמת חייבת להיאמר. כבר כשהתחלנו במחאת הקוטג' הבנו איזו אחריות עצומה מונחת על כתפינו. אמרתי אז שאם המחאה הזו תצלח ותקנה את תודעת ואמון הקהל, תהיה זו תחילתה של כיכר א-תחריר במדינת ישראל ואם חלילה תיכשל, נוכל לשכוח משינוי חברתי אמיתי בשנים הקרובות.

שיערנו ש"מחאת הקוטג'" תהפוך ל"מהפכת הקוטג'". ובאמת, הזעם הפנימי ותחושת האין-אונים מהעוול, העושק וחוסר הצדק שסביבנו גרמו לכך שהמדורה הראשונית הפכה לדליקה מתפשטת. מאז, מצטרפות כמעט מדי יום מחאות שונות, חדשות וישנות, כאשר בראשן מחאת הדיור הכל כך צודקת וכואבת למאות אלפי צעירים שלא מסוגלים לרכוש או לשכור קורת גג.

עוד בערוץ הדעות:

אוכלת סושי, מעשנת נרגילה  / אודליה לאהג'ני

רוצים שמאל רדיקלי? שכנעו בקלפי  / שאול רוזנפלד

חמור בחלוק לבן / המתמחה ד"ר עומר וולף

מחאת הדיור נוגעת גם לי באופן אישי. כמו רוב הצעירים בישראל, גם אני לא מצליח לראות את האור בקצה המנהרה, הדי חשוכה יש לומר, של שוק הדיור. מי כמוני רוצה שמחירי הדירות יחזרו להיות שפויים. כן, גם ראש העין ונתניה באות בחשבון.  

סתיו שפיר, אמש בפגישה עם קבוצת פרופסורים (צילום: מוטי קמחי)

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

יחד עם זאת, ככל שהפופולריות של מחאת האוהלים גדלה, מקננת בי תחושה עמוקה שהפספוס קרוב מתמיד. בעוד שבכל אוהלי המחאה בחלקיה השונים של המדינה, מתמקדים ביוקר המחייה ובדרישה לפתרון מהיר ויעיל לבעיה כאובה זו, אני חש שבהנהגת המאהל המרכזי ברוטשילד יש רצון אחד ויחיד: להפיל את הממשלה ותו לא.

אפשר גם אחרת. ניקח כדוגמה חיובית את "מחאת העגלות". אמהות ואבות דורשים דרישות קונקרטיות ובהירות: להביא להורדת מחירים בעלות גידול הילדים. זה התחיל בצעדת העגלות המפורסמת וממשיך במחאות נוספות עד שזה ייגמר בפתרונות ממשלתיים כאלו ואחרים. לעומתם, נדמה כי ראשי המחאה ברוטשילד בוחרים בטובת עצמם ובאינטרסים האישיים שלהם על פני טובת כלל הציבור.

במקום לשמר את מקום הציבור כמוחים נטו, הם מעדיפים להנציח את התחושה שהם המומחים האולטימטיביים, ולכן כל פתרון המוצע להם נדחה על ידם בזלזול. בציבור נוצרת תחושת תחושה עמוקה של אי-אמון כלפיהם. איש לא ייקח מהם את ההובלה של המחאה, כבודם במקומם מונח. אבל כדי להגיע לפתרונות שנוגעים לכלל הציבור, הם צריכים לקבל את המנדט של כל הציבור, ועם כל הכבוד - לא אני ולא הם נבחרי ציבור.

קצת צניעות

זה שהפתרון ההתחלתי של חוק הווד"לים לא מוצא חן בעיני דפני וחבריה, לא אומר שהחוק ותוצאותיו המיוחלות אינם פתרון טוב לכלל הציבור. דוגמה נוספת: הוקמה ועדה של 22 איש לטיפול במכלול המחאות החברתיות. יכולים להיות לכולנו הררים של ביקורת, אבל אולי ניתן לוועדה הזו צ'אנס להביא פתרונות ותוצאות? אני מבין את התחושה. העובדה ש-300,000 איש צועדים ברחובות בגלל מחאה שנפתחה במאהל אחד ברוטשילד משכרת ולפעמים גם מטשטשת ולכן חשוב שנתעורר לפני שהמאבק הזה יירד לטמיון.  

שכרון כוח? העצרת במוצ"ש בתל-אביב (צילום: הדר כהן)

אני דורש מכולנו מעט צניעות: יושב ראש ממשלה ומגייס למעלה ממחצית שריו למען המאבק ביוקר המחייה שמתחיל מהקוטג' הקטן ונגמר בדירת קוטג' גדולה וה"מומחים" מרוטשילד כבר דוחים אותה ואת מסקנותיה עוד לפני שזו החלה לעבוד. לא ייתכן שראשי מחאה כלשהי יחלקו ציונים לוועדה עוד לפני שהחלה לעבוד.

אחת הזכויות ואולי החובות שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית היא לצאת ולמחות נגד עוולות כאלו ואחרות. הביטו במחאת האוהלים בירושלים. פשוט תענוג לעיניים. בכל פעם שאני רואה אותם, אני שואל את עצמי למה אני מתגורר במרכז, למה למשל אני לא יכול להיות חלק מצעדת הלפידים שצועדת בחשכת ליל אל ביתו של ראש הממשלה במחאה על מחירי החשמל המאמירים. ויש אנשים אחרים שמוחים בדרכם הצנועה, שמעדיפים רשתות קטנות וזולות על פני הגדולות והיקרות, שקונים פחות מוצרים ממותגים ומתעלמים מפרסומות.

חשוב לשמר את המקום שלנו כאזרחים מוחים, לצאת לרחובות מדי שבוע-שבועיים ולהתכנס באוהלים כל עוד לא יהיה פיתרון למחאת הדיור וליוקר המחייה. גם אם זה ייקח שנה או שנתיים וגם אם מצלמות הטלוויזיה לא יהיו שם מחוסר עניין. נמשיך להיאבק עד שנראה את התוצאות ועד שמחירי הדיור, הדלק, החשמל והמזון יירדו. אבל חשוב לא פחות מכך להראות בגרות, רצינות ורצון לפתור את הבעיות ולא לחשק ולשמר את המאבק לשם מאבק.

איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'. הקבוצה שפתח בפייסבוק מנתה טרם החשיפה ב-ynet כמה עשרות וגדלה ליותר מ-100 אלף. אלרוב והגולשים הפעילו לחץ חסר תקדים על הממשלה, יצרניות החלב ועל רשתות השיווק. מאבקם עדיין לא תם.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i