אני פראיירית גאה, ולא אתפטר

אני בת 34, נשואה + 3 ילדים קטנים, מתמחה ברפואת ילדים, שנה שלישית בבית החולים ברזילי. לא התפטרתי ואני לא מתכוונת להגיש מכתב התפטרות.

אני אוהבת את העבודה שלי. היא קשה. לא סבירה. לא מתגמלת. גובה מחיר פיזי, נפשי, כלכלי ומשפחתי קשים מאוד, אבל אני אוהבת אותה. כל מי שסביבי יודע את זה ועושה הכל כדי לתמוך, ועל כך אני חייבת להם תודה גדולה. גם כשהתחלתי בלימודיי ידעתי את כל זה. היו שניסו להניא אותי מלימודי רפואה, אבל מהר מאוד הבינו שאני רוצה להיות רופאה ודבר לא יעמוד בדרכי. גם האפשרות לעזוב את הארץ לא קיימת מבחינתי. כך חונכתי.

עוד בערוץ הדעות :

סיור משפחתי בשדרה / שולמית ואודי אלוני

בחרתם מקצוע עם משכורת נמוכה? אל תתבכיינו / אלכסנדר גולדנשטיין

רוטשילד, אל תהרסו את המאבק / איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'

אשאר רופאה, גם אם לא יהיה שום שיפור בתנאים, כי כזו אני. מטורפת לדבר. ואפילו שהאלטרנטיבות מסביב רבות ומדהימות, מתגמלות, עם היקף שעות סביר, עם הרבה יותר שעות למשפחה, הן לא מעניינות אותי. אני רוצה לטפל בחולים, בבית חולים, איפה שהכי צריך אותי. כזאת אני. פראיירית גדולה. תמיד הייתי. התנדבתי למילואים במחסומים. גם בעלי מורעל כמוני. האחים הקטנים שלי רבים מי יותר קרבי ומי יתרום יותר למדינה. ואחי בן 32, שאשתו בהריון, התנדב פתאום לקורס מ"פים באמצע החיים. כולנו פראיירים גאים.

הבעיה היא שאין מספיק כאלה. וככל שיש פחות, השירות שאני יכולה לתת כרופאה, עם כל הרצון הטוב, הוא לא מספיק טוב. כשאני מאיישת לבדי, בו זמנית, שתי עמדות, לדוגמה מיון ומחלקה, או מיון וטיפול נמרץ, כל הרצון הטוב שבעולם לא מספיקים. ואם בו זמנית, ידרדר מצבו של ילד בטיפול נמרץ ויצטרך החייאה, ויגיע למיון ילד מפרכס - אני אצטרך לבחור במי לטפל. כשאני עושה עד 10 תורנויות של 26 שעות בחודש, אני במצב של עייפות כרונית. כשאני צריכה לחשב מינון של תרופה להחייאה בארבע בבוקר, אחרי 22 שעות על הרגליים, רועדת היד ואני מתה מפחד.

אומרים שיוסיפו 1,000 תקנים, אבל זה לא יספיק, כי אין מספיק פראיירים שיאיישו אותם. כבר היום יש בפריפריה המון תקנים פנויים, אבל ללא שיפור משמעותי בתנאי השכר והעבודה, איש לא יבוא. ולכן גם ההבטחה לתקנים וגם ההבטחה להוריד במספר התורנויות ריקות מתוכן.

כתבתי את הרשימה הזו כדי לפנות לציבור. בתקופה כזו של יציאה מהאדישות, אני חייבת לחדד נקודה: השביתה הזו לא בשבילנו. השביתה היא בשבילכם. אתם צריכים לשבות. אתם צריכים לא להסכים שאטפל בכם אחרי 24 שעות עבודה. אתם צריכים להקים קול מחאה כי אתם מחכים כל כך הרבה זמן במיון, ולא מקבלים את הטיפול שאתם ראויים לו במדינה מתוקנת בשנת 2011. אתם צריכים לדאוג שיהיה מי שיטפל בכם, כמו שאתם דואגים לדיור, לחינוך חינם מגיל 3 חודשים ולכל שאר הדברים - להם אני שותפה בכל לבי.

אני וחברי הפראיירים נעשה את הטוב ביותר שאנחנו יכולים, כי אנחנו כאלה, אבל בקרוב מאוד, גם הטוב הזה לא יספיק. מגיע לכם יותר.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i