חילונים, אל תכניסו את החרדים לאוהלים
על ההתנשאות, הפטרנליזם והציניות החילונית: כבר שנים שהחרדים נאלצים להאבק ביוקר המחיה מצד אחד - ובהשמצות פרועות מצד שני. אותם ארגונים שמאשימים את החרדים בכל הרעות החולות, מחפשים פתאום כיפות שחורות במאהל
עוד על המחאה בערוץ:
אלא שהחרדים, למי ששכח, לא זקוקים למחאה הבלתי אמינה הזו כדי להזכיר לכולם שחלק גדול מאזרחי הארץ חיים תחת קשיים כלכליים, וברמה סוציו-אקונומית נמוכה. במשך עשרות שנים מתקיים חלק בלתי מבוטל מצעירי החרדים ממלגה ממשלתית זעומה, העומדת על סך 730 שקלים לחודש. גם על "משכורת" זו הם נאלצים להיאבק ולהתכתש עם אחיהם מ"אגודות הסטודנטים", הממומנים בסכום שבשקלול ממוצע, שווה ערך לחמש משכורות של אברך.
שני עמים - בשתי מדינות
היכן היו כל אותם "איגודים מקצועיים" וחברי ההסתדרות הדואגים לאזרח החלש? מתי לאחרונה
נערכה כתבת פרופיל או תחקיר על מערך משק הבית של משפחה ממוצעת בעיר מודיעין עילית, למשל, שחתך נרחב מאוכלוסייתה מתגורר בשכירות, ונוהג לאכול גבינה צהובה רק אחת לשבוע?
במדינה זו - צריך להציג את האמת במלא חריפותה - חיים שני עמים בשתי מדינות: מדינת החרדים, ומדינת תל אביב. רק שלאיש מבין שתי הציוויליזציות הללו אין כל מושג מה מתרחש במרחב של השכן. וכשיש שתי תרבויות כה דיכוטומיות, אין להתפלא כי המלחמות והמאבקים של האחד לא שייכות לאחר.
כך קורה שכאשר בתקשורת הכללית מדווחים מידי יום על "מחאת שרשרת" ששוטפת את הארץ - עסוקה המדיה החרדית בתיאור ענייני וקורקטי יותר, נטול היסטריה וצבע. וכשערוצי הטלוויזיה מדווחים בחדווה על עיר האוהלים האלטרנטיבית ברוטשילד, בוחרת המדיה החרדית להתאבל (עדיין) על הרב אלעזר אבוחצירא ז"ל.
אין לנו אחות פרזיטית
ככלל, הקריאה החילונית לשותפות חרדית בשורות המאבק, מעלה תחושה של פטרנליזם חילוני
ואימפריאליזם תקשורתי לא הולם, שכן את המלחמה הכלכלית-תקשורתית שלנו, החרדים, עוד לא סיימנו. מידי כמה חודשים (וגם בימים האחרונים) בוחר איש תקשורת תורן את הזמן ואת הפלטפורמה, כדי לפתוח במונולוג צדקני על סחטנותם, בורותם ונצלנותם של החרדים "הפרזיטים". הטקסט מעורר סערה זוטא, ואנשי הציבור החרדים נאלצים שוב ושוב להתגונן, להזים את השמועות, ובאופן פרדוכסלי כמעט להתחנן שמישהו יסכים לשמוע שזה לא נכון.
גם אני מוצא את עצמי, לא פעם, מבהיר כמעט מוכנית כי החלק הארי של הציבור החרדי הם אנשים עובדים, ורוב הילדים במוסדות החינוך החרדיים לומדים לימודים כלליים (כגון אלגברה, גיאוגרפיה ואנגלית), ואף שחלק עצום מצעירי החרדים פונים בשנים האחרונות למוסדות לימוד אקדמיים. אלא שלפרט הישראלי ההיגדים הללו לא מגיעים. הם נותרים ברמת הפובליציסטיקה, עד שסוג של רון-חולדאי או פרשן כלכלי תורן, פותח את הנושא מחדש באמירה מקוממת.
מדוע איפה צריכים החרדים לשנס מותניים ולהצטרף למאבק, כאשר בראשו עומדים גורמים – דוגמת אגודות הסטודנטים השונות – הסבורים באמת ובתמים כי החרדים הם קבוצה של "פרזיטים", "נצלנים" ו"אוכלי חינם"?
המלחמה שלכם, חילונים צעירים, היא לא המלחמה שלנו. תודה שהצעתם, אבל אנחנו לא מעוניינים בה. לצעיר החרדי יש ניסיון ארוך, מייגע ובלתי מוצלח עם מאבקים תקשורתיים-כלכליים. מרובם הוא יוצא מובס, מתגונן, מפציר ומתחנן. במצב עניינים כזה, מעדיף הפרט החרדי לשתוק, לדבר בלחש, להתבונן ב"מאבק הלאומי" - ולהתפלל בכל לב כי בלהט הקרב בין נתניהו לדפני, איש לא יאשים אותו, שוב, בכל תחלואיה של הכלכלה הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
