ועדת טרכטנברג - צריך גם צוות ביטחוני

מוקדם יותר השבוע דווח על עימות בין האוצר למשרד הביטחון על רקע ההצעה לקצץ 2 מיליארד שקל מתקציב הביטחון. תקציב זה עומד על כ-50 מיליארד שקל ל-2011 - פי 2.5 מתקציב הבריאות, פי 10 מהרווחה ופי 100 מהתחבורה. כשהביטחון נוגס חלקים כאלה מהעוגה, מה הפלא שלנושאים חברתיים נותרים פירורים?

הקרב על תקציב הביטחון

• משרד הביטחון: פקידי האוצר לא מבינים בכלכלה
• מקורבי רה"מ על קרבות הקיצוצים: "מוקדם לריב"
• סוגרים חשבון: מי יעז לגעת בתקציב מש' הביטחון?
  

אחד מהמושגים הבסיסיים בכלכלה הוא "עלות אלטרנטיבית" - מה יכולת לרכוש במקום מה שרכשת. לדוגמא, 36 מיליארד השקלים שעלתה הטייסת של מטוסי החמקן יכולים היו לממן את הרכבת הקלה במרכז או 4,000 מורים מעולים בשכר של 25,000 שקל לחודש למשך 30 שנה.

כך יוצא שהטובים הולכים לטיס, אך לא לחינוך. ובעוד שחיל האוויר הוא המתקדם בעולם, מערכת התחבורה בארץ עלובה. לאור זאת, קיצוץ נקודתי לא יספיק: דרושה מהפכה.

קיימות שתי דרכים עיקריות לבצע מהפכה בתקציב הביטחון. הראשונה, היא לבחון את הפרדיגמה שלפיה ישראל נמצאת מאז היווסדה תחת איום קיומי, ומכיוון שחיים קודמים לאיכות חיים או רמת חיים, תקציב הביטחון קודם לכל. המחאה החברתית צריכה לאתגר את הנחות היסוד המעצבות את התקציב.

האם ישראל עדיין תחת איום קיומי כפי שהייתה ערב עצמאותה? מה הציל אותנו במלחמות של להיות או לחדול כמו מלחמת יום כיפור - הכסף או הרוח? האם הרמה הירודה של החינוך אינה מסכנת את קיומנו יותר מכפי שהרמה הגבוהה של צה"ל מבטיחה אותו? האם אזרחים מתוסכלים יכולים להיות חיילים בעלי מוטיבציה?

מיותר לציין כי שינוי הפרדיגמה לא יצלח כל עוד הדיון וקבלת ההחלטות מתבצע תמיד על ידי אנשים בעלי רקע בטחוני. התפיסה האנושית היא בהכרח סובייקטיבית, שכן המוח אינו מתייחס לקלט החושי, אלא מבצע תהליכים של עיבוד ופרשנות. מכיוון שכך, גורמים כמו זיכרון, רגש או תמריצים משפיעים על עצם תפישת המציאות. לכן דרושים צוותי ביטחון מגוונים לוועדות שיכללו לצד אנשי ביטחון גם אנשי רוח וכלכלנים.

שלום זול ממלחמה

כך לדוגמא, שירות החובה בצה"ל פוגם בכלכלה, שכן ישראל מאבדת בכל שנה מיליוני שעות עבודה של חיילי החובה שיכולות היו להעשיר את קופתה. דוגמא נוספת היא ענף התיירות. בסוף 2010 הגיעו לישראל מספר שיא של 3 מיליון תיירים, אך מספר זה מתגמד נוכח שיאנית העולם צרפת עם 76 מיליון תיירים בשנה.

נכון שבצרפת יש אוכל טוב, ריביירה קסומה ועננת רומנטיקה, אך בישראל מזג אוויר מצוין, מטבח פיוז'ן סוער ועננת קדושה. לישראל פוטנציאל תיירותי לא פחוּת מזה של צרפת, אך בגלל המצב המתמיד של לחימה באזור, היא מפסידה כמה עשרות מיליארדי שקלים בשנה על אי מימושו.

הפסד זה לבדו יכול היה לכסות את כלל דרישות המחאה החברתית. המסקנה ברורה: "בקש שלום ורדפהו" הוא גם ציווי כלכלי שלא ניתן להתעלם ממנו בעבודת ועדות המומחים.

שתיקה מוזרה

שני הצדדים שותקים בנושא הביטחון. מארגני המחאה שותקים, כדי להמשיך ליהנות מהקונצנזוס ולא להיחשד בשמאלניות. הממשלה מחרישה, כי אינה רוצה להבליט את הקיפאון המדיני מאז נאום בר אילן, ואת ההקשר בין הקיפאון לבין המצב הכלכלי. נכון ששכנותינו אינן שבדיה או נורווגיה. נכון גם שהסכם אוסלו קרס, ופינוי עזה לא הוביל לרגיעה ביטחונית.

מנגד, הוועדות צריכות לומר לאזרחי ישראל בקול רם וברור דבר נכון לא פחות: בהעדר מהפיכה בתקציב הביטחון - דרך שינוי פרדיגמה או בחיפוש מתמיד ויצירתי אחר הסדרי שלום - לעולם לא נוכל לכונן מדינת רווחה או ליהנות מרמת החיים המקובלת במערב.