אנחנו בהריון חברתי, אסור להפיל
אין שום סתירה בין המחאה החברתית למצב הביטחוני. הסכנה נשקפת לנו מהפערים הגדולים, מהחינוך כושל וממערכת הבריאות המופרטת. לכן אסור להפסיק במאבק
אף פעם אין זמן מתאים להיכנס להריון. תמיד יהיה פרויקט חשוב בעבודה, לחץ בלימודים, קשיים כלכליים, ובכל זאת, אנשים מבינים שלמרות שזה לא נוח, אם רוצים ילדים, צריך לנקוט בגישת "אף על פי כן ולמרות הכל". זו גם הגישה שצריכה להנחות אותנו ביחס למהפכה החברתית שמתחוללת כאן בחודש האחרון - אין שום סתירה בין המחאה החברתית למצב הביטחוני בדרום. אם כבר, יש התאמה מלאה.
קיים קשר ישיר בין צדק חברתי לחוסן לאומי. מדינה שבה הפערים החברתיים הולכים וגדלים, מובילה לחברה שלא תצליח לעמוד גם באתגרים הביטחוניים. צדק חברתי משמעו שאנשים יודעים שכשהם יוצאים לקרב, יש להם סיבה לחזור, כי המלחמה אינה על הקרקע, המלחמה היא על החיים שהצלחנו לבסס בחבל הארץ הזה. אם נצליח ליצור לעצמנו חיים ראויים (עזבו רגע בצד "חברת מופת", סתם חיים ראויים), אנשים יבחרו, אם ייאלצו, למות בעד ארצנו, אבל אם יפשה בנו ריקבון ערכי, לא תשארנה עוד הצדקות לשמר את מה שנוצר כאן.
עוד בערוץ הדעות :
- כאן לא סקנדינביה, קפלו את האוהלים / שאול רוזנפלד
- לא עוזב את האוהל עבור אף ממ"ד / גדי פרץ
- המשטרה הצהובה. על פרשת מרגול
/ אביגדור פלדמן
המאבק למען צדק חברתי צריך להימשך במלוא הכוח למען תושבי אילת, אשקלון, אשדוד ובאר שבע. אנחנו צריכים לדאוג שהם, כמו כל תושבי מדינת ישראל, יקבלו את החינוך הטוב ביותר, הבריאות הטובה ביותר, התחבורה הציבורית הטובה ביותר, שירותי הרווחה הטובים ביותר, מקומות עבודה אטרקטיביים וככלל - איכות חיים. אנחנו צריכים להבטיח לכל תושבי מדינת ישראל איכות חיים ברמה גבוהה ושווה, כדי שאנשים יוכלו לגור היכן שהם רוצים לגור, וגם אם הם יספגו פגיעות, הם יידעו שהן זניחות בהתחשב באיכות החיים הגבוהה שלהם.
הסכנה הנשקפת לישראל אינה מאיומים חיצוניים, כי אם מהתחושה של אנשים שהם לא יכולים לחיות כאן. הפערים עלולים להכניע אותנו. חשוב שנוכל לחיות בשקט, אבל גם חשוב שתהיה לנו סיבה לחיות. אם אנשים יתייאשו מכך שהפערים הולכים וגדלים, שההישגים בחינוך הולכים ויורדים, שהחיים בפריפריה מייאשים, שהבריאות והרווחה מופרטים, הם יחשבו פעמיים לפני שיהיו מוכנים להגן על גבולות המדינה, בין אם בישיבה באזורי ספר ובין אם בלוחמה אקטיבית.
הזדמנות פז שאסור לפספס
זה מזכיר לי את הסיפור על הסיני העני, שנתנו לו שני מטבעות כשכר על עבודתו. בראשון קנה לחם ובשני הוא קנה פרח, שאלו אותו מדוע לא קנה גם במטבע השני לחם, והוא אמר: "הראשון הוא בשביל שיהיה לי איך לחיות, השני הוא בשביל שיהיה לי למה לחיות". אני לא מזלזלת לרגע בביטחון, אבל אם נמשיך כמו שאנחנו ממשיכים עכשיו, ונבטל כל דיון על החברה שאנחנו רוצים למסד כאן, בשם הדיון הבטחוני, בסוף אולי תהיה כאן מדינה מבוצרת, אבל היא תגן על אזרחים שיהרגו האחד את השני.נקרתה בפנינו הזדמנות פז להשפיע על דמותה של מדינת ישראל. עד עכשיו השיח הבטחוני היסה את הדיון החברתי, אף על פי שמספר האנשים שמוצאים את מותם כתוצאה מעומס בבתי החולים, מעומס בלשכות הרווחה, מהפרטת השירותים החברתיים, מזיהום הסביבה ומהיעדר תשתיות טובות בכבישים, גדול לאין שיעור ממספר ההרוגים והפצועים בפעולות הטרור. בהנחה שאנחנו חברה חפצת חיים, אסור לנו להזניח את המאבק החברתי, אלא להתמיד בו עד שנצליח להגדיר מחדש את סדרי העדיפויות במדינה, ולקומם את המדינה שאליה קיווינו כל השנים.
תארו לעצמכם שהמדינה היתה פועלת נגד איומים חברתיים באופן שבו היא פועלת כנגד איומים ביטחוניים: דיווח על מחלקות עמוסות בבתי חולים, שגורמות לטיפול לקוי בחולים, יוביל להקמת בית חולים חדש; מקום עבודה שהעז להעסיק עובדי קבלן, יבוצר עד שההנהלה תאשר העסקה ישירה; היו חוסמים כביש שיש בו תשתית לקויה; היו מכניסים לכלא שר חינוך שמאפשר בקדנציה שלו לאלפי ילדים להתחמק מלימודי הליבה ובכך דן אותם לבערות. למה לא בעצם?
אני איאלץ להיות פסימית, ולטעון שככל הנראה העימות הנוכחי לא יהיה העימות האחרון של מדינת ישראל. ולכן, כשסוף סוף נכנסנו להריון, אסור לעשות הפלה לשינוי החברתי המתהווה.
ענבל זידר, עובדת קהילתית ופעילה חברתית במאהל בירושלים
גולשים מוזמנים להציע טורי דעה: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
