מחאת האוהלים - הדבר הכי טוב שקרה לעולים

הרבה ספקולציות כבר נכתבו על תמיכה לא מספקת של יוצאי ברית המועצות במחאה החברתית. בלי לחזור עליהן אומר שעל אף נכונותן, ספקולציות אלה ממעיטות ממידת ההשפעה של המחאה הנוכחית על ציבור דוברי הרוסית.

ההתפרצות הנוכחית של רוב מדינת ישראל נגד הפערים החברתיים בעלת פוטנציאל עצום דווקא עבור אוכלוסיית יוצאי ברית המועצות לשעבר, לא רק משום שהמחאה הזאת מעמתת אותנו לראשונה עם האמון הטוטאלי שלמדנו לתת בקפיטליזם הקיצוני כאלטרנטיבה היחידה למשטר הקומוניסטי. היא גם גורמת לנו לראות בבירור את סדר העדיפויות הלקוי של נבחרי הציבור דוברי הרוסית, שחשובים להם יותר חוקי נאמנות מאשר הבעיות האמיתיות של בוחריהם, ולראשונה מאפשרת לאוכלוסיות המוחלשות בקרב דוברי הרוסית להזדהות עם הישראלים הוותיקים.

עוד בערוץ הדעות :

• סוף עידן התאצ'ריזם / רוני אלנבלום
• החמצת בגדול ביבי, פעמיים / דוד הראל
• געגועי לג'ורג' בוש / יגאל וולט
• להביט בפני לוחמי השייטת - ולהתנצל / דרור זאבי
  

הבנה זו צמחה בי במהלך החודש האחרון, כאשר נטלתי חלק בארגון פעילות המחאה בקרב דוברי הרוסית. אף על פי שהתחלתי את הפעילות כחלק מ"מעמד הביניים הצעיר", פגשתי מחדש את הקהילה שלנו על ההטרוגניות שבה, ונחשפתי לבעיות של השכבות החלשות ביותר בה. בקבוצת הפייסבוק "מחאת הדיור ברוסית" קראנו את דבריהם של הפנסיונרים, האמהות החד-הוריות ויוצאי השואה דוברי הרוסית, ולמדנו כיצד בשנים האחרונות הם נאלצים להילחם על תנאי מחייה בסיסיים.

ב-3 באוגוסט הגיעו כ-150 מהם לכנסת להפגנת תמיכת במחאת הדיור, ודיברו על כך שהרוב המוחץ מתוך 160 אלף הקשישים שחיים היום מתחת לקו העוני הם עולים, שעבדו קשה כל חייהם, אך לא צברו פנסיה בישראל. הדוברים הזכירו לנו את הקצבאות שלא עודכנו מאז 2004 ואת האמהות החד-הוריות ונכים עולים שאיבדו את התמיכה בשכר הדירה בשנת 2002.

הם טענו שנמאס להם לשמוע שבכל צרותינו אשמים הטרור ובעיות הביטחון, ושאם ממעלות או מכרמיאל היתה רכבת מהירה לתל-אביב, עשרות אלפי דוברי רוסית כבר מזמן היו מועסקים. באי ההפגנה חיים שנים בייאוש מסדר העדיפויות של ישראל, מהזנחת הזקנים ומכך שרוחשים פה כבוד רק למי שיש כסף בכיסו. אבל בימים האחרונים, "רוסים" אלה, שבדרך כלל מתלוננים על "הישראלים" האטומים, הבינו שרבים במדינה חשים כמותם.

ישראל ביתנו עסוקה בחוקים נגד ערבים

הרחוב הרוסי-ישראלי תוסס בשבועות האחרונים. רבים מתחילים להבין כי דרישות המוחים נועדו לשרת גם אותם. הרי לאף זוג צעיר דובר רוסית אין דירה בירושה. אף קשיש מהעלייה הגדולה של שנות ה-90 לא צבר פנסיה בישראל, ומי נוסע בתחבורה הציבורית יותר מדוברי הרוסית? בחודש האחרון, לראשונה מאז שזרקו לפח את כל הססמאות הסוציאליסטיות, מתחילים יוצאי ברית המועצות לדבר על תנאים סוציאליים, הפעם במסגרת השוק החופשי, ולראות אלטרנטיבות שמשלבות חופש פרט עם ביטחון סוציאלי.

סוף סוף נכנסו לאור הזרקורים לא רק צעירים דוברי רוסית, שהצליחו להשתלב יפה בשוק העבודה, אלא גם מי שהגיע לישראל מבוגר ולא מצא תעסוקה במקצוע. לשם שינוי, תלונותיהם לא מופנות נגד הישראלים הוותיקים, אלא נגד הממשלה ונגד הנציגים דוברי הרוסית בכנסת. לראשונה הושמעה ביקורת על סדרי העדיפויות של הפוליטיקאים דוברי הרוסית, ועל כך שתרמו להפיכת מושב הכנסת האחרון, "הכי דובר רוסית" שהיה פה אי פעם, למסע של חקיקה לאומנית אנטי-דמוקרטית ורדיפת המיעוט הערבי, ובדרך ויתרו על חוק הנישואים האזרחיים ועל פתרון הבעיות האמיתיות של בוחריהם.

בקבוצת הפייסבוק "Избушканакурьихножках", למשל, כותבים מצביעי ישראל ביתנו מאוכזבים: "אדון ליברמן, כמה טוב לסעוד במסעדה ולשוחח על האיום האיראני. אבל המשכורת שלי לא מספיקה אפילו לארבע ארוחות כאלה. לכן מספיק לבלבל לי את המוח ולהסביר לי למה אני צריך לדאוג... אדון ליברמן, אני תמיד הצבעתי בשבילך. אבל דווקא המשבר הנוכחי הראה לי כמה טעיתי. חיכיתי לשווא ש'ישראל ביתנו' תשפר את חיי. הרי לא הגעתי לארץ כדי לשנוא ערבים או כדי לטפל באיום האיראני".

רק בשבוע האחרון קמו קרוב לעשר קבוצות פייסבוק חדשות ברוסית שקוראות לבנות נציגות פוליטית חדשה. ובכל הפגנה בה אנו נושאים שלטים ברוסית, ניגשים אלינו דוברי רוסית ושואלים מאיפה ידענו איפה ומתי מתקיימת ההפגנה, שכן מידע זה כמעט ולא לא מפורסם בתקשורת דוברת הרוסית.

ואיפה התקשורת ברוסית בכל הסיפור הזה? רובה עדיין מגדף את המחאה כמשרתת את האינטרסים הפוליטיים של השמאל. ניתן לראות שינוי הדרגתי ואימוץ ביקורת המחאה כלפי הביורוקרטיה, הסחבת והשחיתות. אך הסיקור התקשורתי עדיין לא אוהד את המחאה, ממשיך להציגה כקונספירציה להפלת הממשלה ואף לוקח על עצמו את ניסוח הדרישות מהממשלה.

כמה גדול, אם כן, השינוי שחל במחאה הנוכחית ברחוב הרוסי? האם נולדה כאן אחדות חדשה עם המדינה, שאינה מבוססת על נאמנות ולאומנות, אלא על עשייה חברתית דמוקרטית ומשותפת ועל הבנה כי גם ל"צברים" רבים נמאס מעיוות הערכים, השחיתות ואוזלת היד השלטונית? אני, בכל אופן, מודה לכל האנשים שהרימו את קול המחאה, ומייחלת שלא יפסיקו להילחם על מה שחשוב לכולנו.

הכותבת מתרגלת בסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ומייסדות קבוצת "ב' זה בבושקה"

גולשים מוזמנים להציע טורי דעה: opinions@y-i.co.il