חינוך – הנשק הרוחני של העם היהודי
מאז ומתמיד החינוך היה משימה קשה, אבל בימינו נדמה שאפילו יותר. פרשת השבוע נפתחת בברכה ובקללה, ועלינו לפעול ולהתפלל שלא רק מידע נעביר לילדנו, אלא בעיקר את ארגז הכלים שבאמצעותו יוכלו לבחור נכון
מלאכת החינוך
תמיד הייתה מורכבת וקשה. המתח הבין-דורי ליווה מאז ומתמיד את בני האדם. הצעירים רוצים לפרוץ והמבוגרים לשמר, הצעירים רצים במלוא אונם ומרצם והמבוגרים נעים לאיטם, הצעירים מורדים והמבוגרים מרגיעים. ועם כל זה, נראה שמלאכת החינוך בדור הזה קשה שבעתיים. הלחצים והכוחות המופעלים על הילד בדור הזה כל-כך אגרסיביים, עד שכמעט ונראה שלא נותר מקום להורים או למורים להיכנס ולהיות חלק משמעותי ופעיל בעיצוב עולמו של הילד.
חוזרים ללמוד:
ועוד ביהדות:
הילדים הללו, שיפקדו השבוע את מערכת החינוך, כבר נולדו לתוך עולם של מחשבים, טלפונים חכמים, פייסבוק ואינטרנט. מה שעבורנו המבוגרים הוא עוד דבר מעורר השתאות והתפעלות, עבורם זה הכי מובן מאליו. מה שאנחנו בקושי מצליחים לתפעל, הם מניעים בזריזות אצבעות, ומה שעבורנו נראה מורכב עבורם זה הכי טבעי.
הם חיים בעולם של ריגושים, של קולות וצבעים, של סף ריגוש וריכוז אחר מזה שאנו חיינו בו. הילדים המתוקים אינם צועדים לבית הספר עם אותה נאיביות של ילקוט וקלמר, מחדד ומחק, ושלום כיתה א'. הם צועדים אל מערכת החינוך מוקפים במרחבים דיגיטליים ווירטואליים, ואצבעותיהם הזריזות מקישות על המקשים והמסכים השונים הנקראים בדרכם בזריזות ובמיומנות.
גם העולם הרגשי שלהם אינו כבימים עברו. הם נחשפים לחומרים, לתכנים, למראות ולמסרים בעוצמות שמטלטלות ומחספסות את עולמם הרגשי ואת נשמתם הטבעית. הם מוקפים בערוצים, במכשירים, ברעשים ובאביזרים שהופכים את עולמם, במובן הרחב של המילה, לשונה כל-כך מהעולם שבו אנו חיינו לא לפני כל-כך הרבה שנים.
זה לא עניין של טוב או רע. אין כאן מקום שיפוטי, אלא רק ציון ואיפיון המציאות שבה חיים ונמצאים היום בני הנוער. זה לא יעזור אם נגיד "בתקופתנו זה לא היה כך", כי זה באמת לא מעניין אותם מה היה בתקופתנו, וזה ממש לא רלוונטי למקום שבו הם נמצאים ופועלים היום.
גם העולם הפוסט מודרני לא מיטיב עם תלמידיו. את סימני הקריאה מחליפים סימני השאלה, את הוודאי מחליף הספק, את המוחלט מחליף הבלבול, ואת האמיתי מחליפה התהייה והבהייה.
בקרת יציבות
בעולם שבו קצב ועוצמת השינויים משמעותיים כל-כך, זקוקים הילדים לעוגן של יציבות. טועים המחנכים הרוצים להוסיף עוד בלבול לעולמם של הילדים הרכים בשם חופש הבחירה כביכול. ההיפך, הילדים זקוקים ליציבות רגשית, לאמיתות מוחלטות, להכוונה ולחיבוק, לתמיכה רגשית ולמקור סמכות. הם זקוקים לגבולות ולקווים אדומים, הם דורשים שיגדירו להם יעדים, ערכים ומסרים ברורים. עוד יבואו ימים של שאלות ותהיות, אבל הבסיס צריך להיות יציב.העם היהודי מאז ומעולם השקיע בחינוך. הוא ראה בילדים את כל עולמו, נכס שאין מהמרים עליו, טוהר שאין לפגום בקדושתו. הורים חסכו פת מפיהם כדי להקנות חינוך טוב לילדיהם. תינוקות של בית רבן היו הנשק הרוחני הסודי של העם היהודי. יותר ויותר ברור היום שחינוך אינו רק העברת מידע, ומסתבר שגם מיומנות הייטקית איננה מבטיחה בני אדם רגישים מוסריים והגונים.
כמה שאלות
לאיזו מערכת חינוך יכנסו ילדינו השבוע? מה יהיו המסרים שאליהם יחשפו? מה יהיו הכוחות החינוכיים שיפעלו נגד כוחות הרייטינג, השטחיות, הכוחנות והמציצנות הפועלים במלוא כוחם ומכל עבר? כיצד תטמיע המערכת מידות כענווה, צניעות, דרך ארץ וכבוד? כיצד תוציא המערכת מתוכה אנשים טובים יותר ולא רק בעלי ציונים גבוהים יותר?מהי דמותו של המחנך ? מה המנדט שלו להציב גבולות, לסמן מטרות, לקבוע ערכים, ולכוון את תלמידיו לשם? מי מכשיר את המחנך לעבודתו הקשה כל-כך במציאות המורכבת הזו, שבה הוא נאלץ להתמודד בתנאים קשים, מול כיתה מלאה, בשכר זעום יחסית, כשכל-כך הרבה כוחות ולחצים מופעלים עליו? איך ניתן להעמיד את ההורים על מקומם כך שלא ידחפו את ילדיהם למקומות שהם אינם בנויים להם, לשאיפות של כסף-קריירה-מימוש עצמי ללא כל גבולות וסייגים, למצליחנות מדומה, הגובה מחיר רגשי ונשמתי קשה כל כך?
שתי מילים פותחות את פרשת השבוע - ברכה וקללה. מכאן והלאה זכותו וחובתו של האדם להחליט באיזו דרך לילך. לא רק את המידע מחובתנו להעביר לילדים, אלא בעיקר את ארגז הכלים שבאמצעותו הם יוכלו לבחור את הבחירות הנכונות של חייהם לכשיבשילו.
כמה אהבה תלווה השבוע רבבות הורים וילדים שיעשו את דרכם אל בתי הספר ואל מערכת החינוך. כמה דאגה צריכה ללוות אותנו האם אנחנו עושים את מלאכתנו נאמנה. כמה תפילה צריכה לעלות מתוכנו תמיד, והשבוע הזה במיוחד, שנשכיל לשמר ולפתח את הפיקדון הכל-כך יקר הזה שהופקד בידינו.
לפנייה לכתב/ת 
עולם חינוכי ממוחשב
צילום: עופר עמרם
מומלצים
