"תודה" למחנך שהיכה אותי ביד

למרות היותי בן למשפחת חסידי חב"ד, נשלחתי להתחנך בחיידר ליטאי למהדרין, בעיקר מאחר שבית הספר החסידי היה ממוקם במרחק שעה וחצי נסיעה מקרטעת מעיר מגוריי, וגם כי הורי שיחיו מאוד דגלו בדו קיום.

החיידר הזה היה כל-כך ליטאי, עד שמנהיגי הליטאים דאז בכבודם ובעצמם היו באים לבחון את התלמידים ואותי בידיעותינו בגמרא, וזיכו אותי לא-פעם בצביטת חיבה בלחיי הימנית הסמוקה ובסוכריית לימון חמוצה. האמת היא שלמרות הרקע ה"בעייתי" שלי, הייתי דיי מקובל בחברה - מארגן את מסיבות הכיתה, וגם תלמיד לגמרי לא רע. מאוד אהבתי ללכת שם.

הכול התנהל על מי מנוחות עד אותו היום, ערב תשעה באב 1986. הייתי אז בן 10 והיו אלה תחילת ימי הזעם בציבור החרדי, בחידוש המחלוקת ההיסטורית בין הציבור הליטאי והחסידי, שהגיעה לשיאה שנתיים לאחר מכן עם הפיצול באגודת ישראל והקמת מפלגת דגל התורה.

באותו ערב תשעה באב היה חום הקיץ בשיאו, וחלק מהמורים התנצחו ביניהם מי יכול לכנות בכינויים - ולאו דווקא מהחיוביים - כלפי הרבי שלדרכו חונכתי, ודיוקנו חייך מעל לראשי כל בוקר וערב מהקומה השנייה במיטת הקומתיים. באחת ההפסקות אזרתי אומץ מול חבריי, שהשתתפו גם הם בחגיגה, והחלטתי שאני חייב להגן על כבודו של האדמו"ר. חשבתי שמה שאמרתי לא היה עלבון גדול, אך למפרע התברר שדמיתי למרקד ריקוד פרוע על פסלו של בודהה בחצרו של מלך תאילנד. וכאן בעצם מתחיל הסיפור.

משפט בכיתה

מכות מהילדים לא חטפתי, כי הם היו חננות כמוני ולא הכירו את המושג הזה, אבל כל הכיתה, והכיתה המקבילה, ואפילו החבר הכי טוב שלי, הקיפו אותי במעגל גדול כדי שלא אברח במשך כל יתר חצי שעת ההפסקה, בהמתנה ארוכה למשפט הראווה של מחנך הכיתה.

המורה בא לכיתה, כינס לתוכה תלמידים מכל הכיתות והכניס אותי למשפט ראווה. הועמדתי על שולחן שאולתר כסוג של במה, שהתאימה לגובה של המחנך כדי שיוכל  להביט לי בלבן של העיניים.

המזל הגדול היה שהמחנך-השופט היה גם חסיד ויז'ניץ. ולמי שלא מבין, מדובר בסוג של מישהו ניטרלי מהאו"ם, ועובדה היא שהוא קיבל את טענותיי - שהחברים הם שהתחילו להעליב קודם. גזר הדין היה בבחירת קורבן מהכיתה מקבוצת התובעים (כמובן שהוא בחר בחבר הכי טוב שלי), ובהעמדת שנינו זה מול זה על השולחן והטחת ידי הימנית בידו השמאלית, תוך בחזרה על המשפט הבנאלי "די לשנאת החינם, אנחנו אוהבים את כולם".

במשך 17 דקות ארוכות צרחו כל הילדים, ואנחנו בגרון ניחר, את המנטרה, תוך כדי שהוא חובט ידינו זו בזו, עד שהאדימו והכחילו, והיו גורמות ליצחק קדמן לחטוף שבץ.

היה שלום, ותודה על היד

למרות שבשנה שלאחר מכן כבר נאלצתי להתנייד כל יום באוטובוס מאסף, מפויח, ישן וללא מזגן, לבית הספר החסידי בעיר הרחוקה, אני מחפש היום

את המחנך הדגול שלי - ולו רק כדי להגיד לו תודה.

כי מאז גיל 10, כשבאה לי איזה שנאת חינם עסיסית, אני מביט שוב על גב כף היד הלבנה שלי ואני נזכר באירוע הטראומתי והמכונן, ואיך היא הייתה מדורדסת וכחולה. ואני מתמלא אהבת חינם לכל אדם. והחבר הטוב - עדיין חבר טוב. היום הוא ראש ישיבה ליטאית גדולה.

כן, מתברר שבחיים לפעמים גם על כאפות צריך להגיד תודה.