מי שמאמין לא מפחד מהקלה הלכתית
הטענה על כך שפתרונות הלכתיים-טכנולוגיים הם "עבודה על אלוהים" נובעת מהתפיסה שההלכות משרתות צורך כלשהו. אבל מי שמחזיק באמונה האמיתית - לפיה עבודת השם היא בעצם קיום המצוות - לא מתעניין בשאלה האם זה קל או קשה
בטור חד וקוהרנטי, ביקשה בשבוע שעבר רחלי מלק-בודה בטור להבהיר את מה שלדעתה לא מובן מאליו לנו, הדתיים: הדתל"ש לא מבקש לפרוק איזשהו עול או משא רוחני, אלא היא בוחר באורח חיים אחר וחופשי מתוך אמונה, התחבטות, ופרפורי נפש אינסופיים, מה שלדבריה לא קיים אצל ה"דוסים", הממשיכים את שגרת ימיהם מתוך אינרציה ועצלות נוחה.
השבוע היא מפנה אצבע מאשימה אל עבר "ההתחכמויות ההלכתיות" - כמו פלטה, מעלית שבת, ומכירת חמץ, וטוענת שאנחנו, בניגוד אליה - החופשיה, בסך הכל "עובדים" על אלוקים.
עוד ביהדות:
אבל טענות אלו, המייצגות תפיסה מוכרת בקרב דתל"שים, חסרה, כך נדמה, את הראייה האמיתית של התפיסה הדתית. האמונה היהודית היא ערך שאותו מקבל אדם הרואה בעול התורה והמצוות את המטרה של המציאות האנושית. לשון אחר: בדיוק כפי שיש אדם המוכן להקריב הגינות, עושר וכבוד, ואפילו את חייו למען אהבת אשה, כך האדם המאמין בוחר ורוצה להפנות את רצונותיו, מגמתו ומאוייו למען עבודת ה', גם אם צריך הוא להקריב לשם כך קורבנות אישיים, או כמו שכתוב בסעיף הראשון, הפרוגרמתי, של שולחן ערוך: יתגבר כארי לעבודת ה'.
האמונה נועדה לספק צרכים אנושיים?
אין ספק שלרבים האמונה הדתית ו"ההליכה בתלם" היא, כמו שציינה הכותבת, פונקציה של נוחות וסיפוק צרכים אישיים. ההנעה הפסיכולוגית המכונה בז'רגון המקצועי כ"מוטיבציה להימנע מעמימות ומאי-ודאות", כלומר רצון אמיתי של בני אדם לקבל תשובות ברורות ולהימנע מכל סיטואציה שבה לא הכל ברור
וידוע, מוצאת בוודאי את פתרונה באמונה דתית אדוקה שבה הכל כתוב, צפוי, ומתוגמל.
אל מול "יהדות מספקת" בהחלט ייתכן שאפשר לטעון: גם לי בחילוניות יש מענה משביע רצון, ומספק צרכים בידוריים, ואפילו רוחניים, כמו עיון בכתביהם של הוקינג, הגל, וקאנט. וכמו כן שחילוני לפחות אינו "מרמה" את ההלכה ויכול ליהנות מהשבת בצורה הנוחה והמשתלמת ביותר.
אלא שיהדות כזו, הרואה בתורה אמצעי לסיפוק צרכים אנושיים, ובאל פונקציה אנושית העשויה לשמש לאדם כמקור בידור, נחמה, או משען, היא בעצם מהותה של הרפורמה, שמעולם לא הייתה תנועה דתית אלא תופעה אנושית לסיפוק צרכיו ורצונותיו של האדם. גם ההנאה הסובייקטיבית משבת שייכת לקטגוריה אנושית וארצית זו.
האמונה היהודית הריאלית, צריך לזכור, ולציין שוב ושוב, היא לא כזו. היא מעולם לא באה לספק לאדם את צרכיו הגשמיים, הבידוריים, ואפילו הרוחניים (כמו תופעת ה"ניו אייג'", או מנוחת השבת הנעימה), היא בסך הכל באה לתת לאדם את יכולת הבחירה שלו בערך שנקרא "עבודת ה'" ובקיום המצוות המעשיות, כמתחייב ממעמדו לפני האל. אם במסגרת הזו מצאו גורמים "מקצועיים" מוסמכים (רבני "צמת", לצורך הענין) פתרונות הלכתיים מסוימים, הרי שהם נעשים לחלק אורגני מ"עבודת ה'" והם נופלים שוב תחת הקטגוריה של בחירת האדם בערך זה הקרוי קיום המצוות המעשיות.
ביהדות כזו, המאמין האמיתי לא "פוחד" מדעותיהם של "כופרים" ג'ימס, דארווין או דוקינס. החשש הגדול של קבוצות דתיות שמרניות מהוגי דעות רפורמטורים הוא דווקא משום שבעיני באחרונים, היהדות היא פרי של הוכחה היסטורית, מדעית או לוגית, והדאגה האמיתית שלהם היא שההוגים הנ"ל "ינצחו" אותם ברציונל שלהם.
אמונה לשמה
המאמין האמיתי שבחר לקבל עליו עול מלכות שמים מחויב לתביעות האלוקיות מכוח הכרתו הוא, ולא מאיזשהו סוכן השפעה שהצליח להוכיח לו את קיומו של האל בנסים או מאתרים מקודשים. מאותה סיבה בדיוק הוא גם לא חושש מהקלוֹת הלכתיות למיניהן ואינו רואה בהם רמאות, ועקיפת רצון האל. שכן ההלכה, כאמור, אינה פונקציה של "נוחות" מחד או "קושי וסבל מתבקש" מאידך. היא פשוט ערך שאותו
קיבלת היהודי המאמין על עצמו. מאותה שעה שבחר האדם לקבל על עצמו את המשא יהודי הלכתי, הרי הוא מחויב לו באופן אבסולוטי על כל השלכותיו, הן אם הם מקלות והן אם הם מחמירות (וכאלו לא חסרות...).
יהדות זו היא אולי תובענית יותר, אבל היא גם ישירה, עניינית, ו"נקייה" יותר. את היהדות הזולה יותר, העממית, המספקת צרכים, המבטיחה חיזוקים חיוביים ושליליים, חומרות וקולות למאמיניה, בחרו לא-מעטים לנטוש. רק שבבריחתם, הם הותירו מאחור גם את היהדות המונומנטלית, המעולה, והמחוברת לאל באורח בלתי אמצעי. למעשה, הם איבדו את האמונה לשמה.
לפנייה לכתב/ת 
