ומי יטפל בילד אובדני?
אני קרועה בין העבודה בשירות הפסיכולוגי הציבורי בשכר של 3,000 שקלים לחצי משרה לעבודה מתגמלת בהרבה בחוץ. אני חושבת על הילדים שלאמא ולאבא אין כסף לפסיכולוג פרטי, על ילדים שמדברים על אובדנות ועל כאלה שלא מדברים בכלל
את הרשימה הזו כתבתי לאחר שחזרתי מעצרת המחאה של הפסיכולוגים, שנאבקים למען הפסיכולוגיה הציבורית. הרגליים כואבות ואני צריכה לתת לגוף שלי כמה ליטרים של מים כי לא קל להפגין בארץ הזאת בקיץ. צבענו, פסיכולוגים ומטופלים שלא מתביישים להודות בזה שהם מטופלים, את הכניסה לשוק הכרמל בתל-אביב בטורקיז, כי אכפת לנו ממה שקורה בארץ הזאת וכי אנחנו מודאגים.
קוראים לי לילך. אני פסיכולוגית מומחית. לפני כמה שבועות, כשעשיתי סדר בבית שלי, מצאתי ברכת יום הולדת שאילת, חברה שלי, כתבה לי כשהיינו בכיתה ג'. היה כתוב שם: "לחברה שיודעת להקשיב הכי טוב ושתמיד תמיד מוכנה לעזור לחברים שלה". מצחיק. אני זוכרת שידעתי כבר אז שאני רוצה להיות פסיכולוגית. לא זכרתי שגם הסביבה ידעה את זה.
עוד בערוץ הדעות :
- הצביעות של ארדואן / שאול רוזנפלד
- באג ספטמבר / אדי יאיר פריימן
- משפחה כאוטית במדינה כאוטית / אסנת דור
- לא נעמיד פנים, אני ובעלי התפטרנו (שוב)
/ המתמחה ד"ר שני כהן-סדן
למדתי פסיכולוגיה לתואר ראשון שלוש שנים. סיימתי את התואר בהצטיינות והמשכתי, כמו שרציתי, לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד. כבר בתחילת התואר טיפלתי במטופלים. פגשתי צעירה שעברה התעללות מינית כשהיתה ילדה, נערה עם פוביה חברתית שחששה לצאת החוצה לעולם וילד שהגיע ממשפחה קשת יום, בן לאמא שמתמודדת עם מחלת נפש.
העבודה עם המטופלים היתה מרתקת, מאתגרת, מלמדת, מטלטלת. למדתי שנתיים וכתבתי את עבודת התזה שלי בשנה שלאחר מכן. הלימודים היו אינטנסיביים ומעשירים וסיימתי בהצטיינות. השנה, אחרי ארבע שנות התמחות, עברתי את בחינת המומחיות שלי. עכשיו אני מומחית. בשירות הפסיכולוגי הציבורי מציעים לי לנהל, בשנה הקרובה, צוות של 15 פסיכולוגים. זה מחמיא. כנראה שאני עושה עבודה טובה. אולי זה גם אומר שאין כל-כך למי לתת את התפקיד כי המון פסיכולוגים מוכשרים וטובים, כאלה שסיימו את חובת ההתמחות שלהם, עזבו.
בשירות הפסיכולוגי אני עובדת בחצי משרה (22 שעות). בתלוש השכר שלי, למטה, מופיעה שורה עם המשכורת שלי. 3,000 שקלים. כדי להבטיח שאשאר בשירות הציבורי, אעביר את הידע שרכשתי למתמחים חדשים ואמשיך לטפל במטופלים היקרים שלי, מציעים לי תוספת של 5 אחוזים. עשיתי את החשבון. עוד 150 שקל ל-3,000 השקלים החודשיים שכבר יש לי.
אני בת 37. רוצה להיות אמא בקרוב. אין לי בעל עשיר. אני רוצה להמשיך ללמוד עוד שיטות טיפול, לחזק את הידע והשליטה שלי בשיטות שאני כבר מכירה. רוצה להיות מטפלת מעולה למטופלים שלי. לעזור להם לעשות שינוי. להתקדם. להתפתח. להסתגל טוב יותר לסביבה שלהם. מבקשת בשביל כל הילדים האהובים שאני פוגשת, יום יום, עתיד קרוב ורחוק טוב יותר.
ממש במקביל להצעת הניהול בשירות הפסיכולוגי קיבלתי הצעת עבודה אחרת. לגמרי לא קשורה לכל מה שלמדתי בעשר השנים האחרונות. המספר שיהיה כתוב שם למטה, בתלוש השכר שלי, יהיה כפול מזה שהוצע לי בשירות הציבורי.
חושבת על הילדים שלא מדברים
אני קרועה. חושבת על כל הילדים שפגשתי. הילדים שמגיעים לשירות הציבורי, הילדים שלאמא ולאבא שלהם אין כסף להגיע לקליניקה שלי, שסובלים מדחייה חברתית. אלה שזועמים וזורקים כיסאות על מנהלת בית הספר. חושבת על הילדים הקטנים (כל כך קטנים) שמדברים על אובדנות, על אלה שלא מדברים בכלל. חושבת על הילדים ששומעים קולות שאומרים להם לעשות כל מיני דברים, על ילדים עדינים, מפוחדים, עצובים, ילדים שאין להם חלומות. כאלה שמציירים ציורים רק בשחור, כאלה שנכשלים בלימודים ובטוחים שהם כלום.
אני חושבת על כולם. אני יודעת שלחלק ניכר מהם אני יכולה לעזור. להקשיב להם, לשחק איתם, לפגוש אותם במקום שבו הם נמצאים. בלי לשפוט, בלי לכעוס, לחפש יחד איתם את היופי שלהם, את ההצלחה שלהם, את הרוך. להעיר בהם חלומות, אמונה. לעודד אותם לרצות להישאר כאן, איתנו. ואני חושבת גם על הילדים הפוטנציאליים שלי. שיצטרכו חיתולים ואוכל, צעצועים ובגדים. שיילכו בבוקר למשפחתון כשאמא שלהם תלך לעבוד.
אף פעם לא פגשתי כל-כך הרבה פסיכולוגים כמו בחודש האחרון, באוהל שלנו, ברוטשילד פינת נחמני. אנשים חכמים, רהוטים, איכפתיים, מעורבים, נעימים. בכולם יש את החיידק הזה שרוצה להיטיב עם אחרים, שמסוגל לאהוב אנשים חלשים, פגועים, מעורערים ומבולבלים. שיכול להזדהות איתם, לקבל אותם כמו שהם.
חלק מהם, כמוני, יקבל אחרי התואר השני או אחרי בחינת המומחיות הצעות עבודה, שיקראו להם לנטוש את הפסיכולוגיה הציבורית, אולי גם את הפסיכולוגיה בכלל. בתחתית תלוש השכר של הצעות העבודה הללו יהיה סכום שפוי, סכום שייאפשר להם לחיות כאן ולגדל משפחה עם ילדים משלהם.
אני מקווה שהקיר שצבענו בטורקיז יעיר מישהו לעשות כאן שינוי כדי שפסיכולוגים טובים יוכלו להמשיך לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב בשירות הציבורי. אחרת, כל הילדים האחרים כאן, אלה שצריכים טיפול אבל לאמא ולאבא שלהם אין מספיק כסף, יצטרכו איכשהו לגדול. אולי אפילו הרבה יותר מהר מכפי שצריך לגדול.
לילך גולן, פסיכולוגית מומחית, מאבחנת ומטפלת בקליניקה במרכז תל-אביב ונכון לימי כתיבת הטור מועסקת בשירות הפסיכולוגי הציבורי.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
