לא נעמיד פנים, אני ובעלי התפטרנו (שוב)

לפני חודש בדיוק חתמנו, בעלי ואני, על מכתב המודיע על התפטרותנו מההתמחות. הוא בנוירולוגיה, ואני ברפואת ילדים. ההתפטרות שלו אמיתית, ואילו שלי רק "בהמתנה" כי אני בחופשת לידה ולא באמת נמצאת בעבודה בימים אלו, ולכן לא יכולה באמת להתפטר. אבל חתמתי בכל זאת, צו מצפוני לא איפשר לי אחרת.

היום התפטרנו שוב. התפטרנו כי כלו כל הקיצין. התפטרנו כי תנאי העבדות שבהם אנו מועסקים שוחקים אותנו, הופכים אותנו לכעוסים, עייפים וממורמרים, לא מאפשרים לנו להיות מצוינים ומקצועיים כמו שאנחנו יכולים להיות, ודאי לא מותירים לנו זמן וכוח לחיי משפחה או חברים. התפטרנו למרות ההתמחויות היוקרתיות אליהן התקבלנו, למרות שאנו הורים לשלושה ילדים קטנים. ויתרנו במודע על שתי משכורות שאמורות לכלכל משפחה שלמה, מבלי לדעת מה יוליד המחר ומאין נשיג את הכסף לתשלום שכר הדירה, האוכל, הגנים.

מה יוליד המחר? אבא ואמא התפטרו

עוד בערוץ הדעות :  

• עוד לא מאוחר להתנצל בפני טורקיה / אמנון רובינשטיין
• שרה וביבי הביאו את זה על עצמם / צבי טריגר
• קוראים לו האזרח הקטן / טליה ששון
• היום מתמחה, מחר מלצר / עסאם עקרם דאוד
  

התפטרנו כי בתום שביתה ארוכה ומתישה, שביתה "מידתית", כלומר כזו שבה אנחנו מגיעים לעבודה כרגיל כדי לא לפגוע בחולים, נחתם הסכם "היסטורי" שמביא בעצם להרעה בתנאים שלנו. ההסתדרות הרפואית והאוצר יצאו בקריאות שמחה על השיפור וההצלה של הרפואה הציבורית. אבל האמת התבררה כהפוכה:

לראשונה בתולדות הרפואה בארץ יתחילו לחייב מומחים לבצע תורנויות, עד גיל 47. כלומר לא די בכך שלמדנו 7 שנים קשות וארוכות, עברנו שנת סטאז' מטורפת, והתמחינו 4-6 שנים במהלכן אין ספור תורנויות, סופי שבוע, חגים שבילינו מחוץ לבית ויותר לילות משאוכל לספור. כעת, נזכה להמשיך לבצע תורנויות גם לאחר תום ההתמחות.

ודאי תגידו שזה טוב - כדאי שיהיו רופאים בכירים בשעות הלילה בבית החולים. צודקים. באמת כדאי. אני הייתי מראשוני הדורשים לרופא בכיר שיהיה בשעות הערב במיון ויסייע למתמחים הכורעים תחת הנטל. אז כדי שזה יקרה, צריך לתגמל את תורנויות המומחים באופן שיהיה כדאי לבצע אותן, ולא לכפות אותן באופן גורף. תראו לי סקטור אחד שבו מחייבים לעבוד יממה רצופה. זה הזוי בתור מתמחה והזוי עוד יותר בתור מומחה.

ומספר התורנויות? הובטח שמספרן יוגבל ל-6 בחודש, רק שאפילו זה לא באמת יכול לקרות. נכתב בהסכם ה"היסטורי" שייעשה מאמץ לעמוד בהתחייבות הזו, אבל אם לא יצליחו מסיבה כלשהיא לעשות זאת (למשל כי אין מספיק רופאים? אין די תקנים? לא יכול להיות) - זו לא תהיה עילה לתביעה מצדנו.

קיצרו את שבוע העבודה ל-5 ימים. מעולה! באמת שהתגעגעתי לימי שישי. יום מעולה לסידורים, תמיד יש אירועים בגנים של הילדים, וכמה שאהבתי לקרוא את העיתון בשעות הצהריים. אה, אבל שכחו לספר שיום שישי ימשיך להיות בבתי החולים יום עבודה רגיל. אז איך זה יקרה? פשוט ניתן לזה שם אחר. מותר לעבוד שישי אחד בחודש. נפלא! אבל מי יספור את הימים שבהם היינו תורנים בחמישי? כלומר - יום שבו שבנו הביתה בשישי בשעות הצהריים. זה לא נחשב, כמובן. ואת ימי השישי שבהם אנו בתורנות? אבל המחיר של הצ'ופר הזה הוא הפחתה בימי החופש שלנו. שימו לב - גם רטרואקטיבית!

האחיות יחכו לנו בהסעה?

תנאים בסיסיים מגיעים לכל אדם. כלומר, במדינה מתוקנת. אז ברור שנקבל הסעה הביתה בתום תורנות של 26 שעות, נכון? זה באמת לא היה ברור עד היום ובהסכם ה"היסטורי" זה פתאום הופיע לראשונה. נפלא! רק מה שכחו לספר? הרופאים ישתלבו בהסעות של האחיות. מוזר. האחיות מסיימות לעבוד שעתיים או יותר לפני שאנו מסיימים להעביר את המשמרת לרופאי הבוקר. הן יחכו לנו?

נזכיר שהאחיות הגיעו ב-23 בלילה למשמרת לילה ויסיימו לעבוד כעבור 8 שעות ב-7 בבוקר, ולהן תמתין הסעה - ובצדק! לא כדאי לנהוג לאחר משמרת לילה. ואילו אנו הגענו לעבוד ב-7-8 בבוקר ונצא לביתנו כעבור למעלה מיממה, ב-9-10 בבוקר יום המחרת, ולנו תמתין רק המכונית החבוטה שלנו.

לא נכנסתי בכלל לנושא התקנים, שאמנם הובטחו אבל עם יותר מדי הסתייגויות ואפשרויות בריחה, וממילא יש כבר תקנים שאינם מאוישים בפריפריה, כי בודדים מוכנים לעבור לשם. גם לא העליתי את נושא השכר. הוא שולי בעיני למרות שללא עלייה לשכר סביר לא ייכנסו למערכת אנשים חדשים. רק אזכיר שהשכר אמנם עלה, אך בשיעור נמוך בהרבה מזה שהובטח ומזה שהוצהר שקבלנו.

אבל השכר הנמוך הוא לא הסיבה להתפטרות שלנו. הסיבה להתפטרות היא שאנחנו לא מוכנים להמשיך בצורה הזו. לא מוכנים לסכן חולים כי אנחנו עומדים רצוף כבר 20 שעות. לא מוכנים לוותר עוד על ימי הולדת וחגים. לא מוכנים להעמיד פנים שההסכם הביא לשיפור כשהוא המסמר האחרון בארון הקבורה של הרפואה הציבורית. בדרך פלא אנחנו לא היינו היחידים שחשבו כך. ולכן התפטרנו יחדיו יותר מאלף מתמחים. אבל אל תטעו - זו לא שביתה. זו לא התארגנות מחאה. זו התפטרות.

הגדילו השופטים לעשות ומצאו סיבות לא-הגיוניות לבטל את ההתפטרות. כי לא כתבנו את שם המעביד על המכתב, כי אין תאריך שבו נכנסת ההתפטרות לתוקף, כי למכתב מצורף דף עמדה המבטא את הקווים האדומים שלנו. רצף השטויות הללו לכאורה מסמיך את בית המשפט לבטל את ההתפטרות שלנו. אכן יום שחור לדמוקרטיה ולמדינת ישראל.

לכן היום, בדעה צלולה, נחתום מחדש על מכתבי ההתפטרות. הפעם נקפיד להוסיף את הפרטים שהיו חסרים במכתב הקודם. גם הפעם תקבל המדינה 30 יום התראה מראש. ובתומם - יתומו יחסי העובד-מעביד בינינו. כי גם לעבדים צריכה להיות אפשרות מילוט. ומה עם ההסכם ה"היסטורי" שנחתם עם האוצר? הוא צריך להפוך להיסטוריה.

ד"ר שני כהן-סדן, מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים דנה בתל-אביב. בעלה, ד"ר עפר סדן, מתמחה בנוירולוגיה בבית החולים איכילוב. 

גולשים מוזמנים להציע טורים: opinions@y-i.co.il