עַד שָׁם החדשות

בשבוע שעבר טסתי לחו"ל, להופעה. זה תענוג אדיר. לא רק בגלל ההופעה, אלא בגלל ניקוי הראש, ושחרורו המוחלט מן החדשות. ארבעה ימים הרחק מכאן, ומכל כך הרבה דברים שמנפחים את השכל. ארבעה ימים בלי עיתונים, בלי טלוויזיה, בלי רדיו. אתם יודעים מה זה? גן עדן, זה מה שזה.

• הסלולרי של יהורם נגנב. מה יעשה?
• דואר-זבל? לא בתיבה של יהורם!
• לכל הטורים של גאון ברשת
  

בבוקר יום הטיסה, אני יוצא מהבית ורואה את העיתון היומי בפתח, מביט בי במבט מפתה, עטוף במין פלסטיק דק ושקוף, וכך אני משאיר אותו כאילו אומר לו "מרגע זה ואילך הפסקת לעניין אותי. אני בורח ממך ומחבריך לכמה ימים", ואני מניח אותו ליד הדלת בלי לפתוח אפילו.

נתב"ג. הרצון להתחבר לארץ מתחיל עוד בארץ(צילום: ירון ברנר)

זהו. החופש מתחיל. ארבעה ימים של דממת חדשות, וגם אם תהיה הפגנה של מיליון בכל הכיכרות, אז שתהיה בלעדיי. שדפני תחכה. אני מלא, גדוש ועמוס ממנה כבר שבועות, אז שבוע אחד שתחכה היא לי. אני בדרך אל החופש, אלוהים. אני עף, אני מרחף.

מתוקף היותי מוזמן על ידי נשיאות הקהילה שבחו"ל, כרטיס הטיסה היקר ששלחו מקנה לי ישיבה בחדר המתנה המיועד לשועים וחורים, והנה אני יושב בחדר ה"סלבריקים", מרגיש "חור" לכל דבר, וניחוח של חו"ל עולה באפי. למולי ערימה של עיתונים, חופשי חופשי, כאילו מבקשים ממני, רק מבט אחד. איך אני יכול לסרב. מדפדף אני כך באי חשק, עוד פעם טורקיה, עוד פעם לוב, והרפז והעוזרת של שרה ודפני. ושוב - אני אמנם עוד כאן, אבל חש כבר אוויר הרים רחוק.

במטוס עברו עם עגלה, ועליה עיתונים. כמובן שבלי רצון לקחתי את כולם. לא לעכשיו, לדרך. ושוב מצאתי את עצמי מדפדף בהם, באי חשק מוחלט, כשהאיש שביקש ממני את אחד העיתונים לאחר שאגמור לקרוא - עדיין מחכה.

דפני יקרה לי

עיתון בחו"ל זה נכס. עיתון לא נותנים. עיתון מקפלים יפה ולוקחים למלון. כשהגעתי לארץ היעד נשכבתי על המיטה עם העיתונים לצדי ודפדפתי שוב בחוסר עניין. כדרך אגב פתחתי CNN, כדי לשמוע מה חדש בארץ, בכל זאת עברו כמה שעות מאז שיצאתי והכל יכול לקרות. הם מעצבנים נורא ב-CNN. הם מדברים המון שטויות, ועל כל המדינות שבעולם, מוציאים את הנשמה עד שהם מגיעים לארץ. ממש לקחתי את זה אישית. אנטישמים.

העם דורש צדק חברתי. ובעברית!(צילום: מוטי קמחי)

והנה אני רואה פתאום את ביבי. נשפכתי. כאילו פגשתי את אחי האובד. המרחקים עושים שמות לפוליטיקה, כמה שהתגעגעתי לאיש הזה, הקריין דיבר אמנם פורטוגזית אבל לי זה לא הפריע. גם בארץ אני לא מאזין להם, לקריינים, רק בוחן צבעים תואמים של עניבות וחליפות. ביבי ישב ליד שולחן הממשלה, וזיהיתי את כל השרים, אחיי מן הארץ, שאת חלקם ראיתי בפעם הראשונה. כמעט בכיתי. והנה ההפגנה, ואלפים עומדים, והכתובות - אלוהים הטוב - הכתובות על המסך בעברית. באותיות הקודש. "צדק חברתי". אני הולך להתעלף.

ופתאום קדאפי על המסך. רוע לב לשמו. אני טס לאייפון שלי, מוצא רשת לגלישה, כזו שהמלון מספק (אחרת אצטרך למכור את הבית, בתום שימוש בן דקה) וכמו משוגע אני נכנס ל-ynet, וכתוב שם "עוד מעט שידור ישיר מן ההפגנה". מיליון שקל במפעל הפיס לא היו עושים לי מה שעשתה הכותרת הזאת. פתאום אני שומע את תל-אביב אהובתי מדברת אליי ממרחק חצי עולם, ואני שומע את המילים "צדק חברתי", כאילו היו פכפוך של יובלי מים זכים.

אחיי גיבורי התהילה, אני רואה אתכם, רק שזה פתאום נעצר, ושוב חוזר, וכתובת מעצבנת "טוען", והנה דפני, יקירת לבי מתחילה לדבר, וקופאת. ושוב "טוען". ואני מכה קלות את האייפון, עובר לסטירות ולאגרופים. אין מה לעשות. דפני חיה לי לרגע, ופתאום קופאת. מה זה ה"טוען" הזה? ולמה באמצע דפני? כמה שאהבתי אותה באותם רגעים שקפאה לי. אני מוכן להישבע שיהודה הלוי כתב את "לבי במזרח" שלו כשהאייפון שלו עם מראות הארץ קפא לו פתאום.

אז מה חדש?

משנואשתי צלצלתי לבני ארצה. "מה חדש?" אני שואל, והם עונים לי "רק היום יצאת, מה כבר יכול להתחדש?". אילו ילדים, בלי טיפת הבנה של איך נראית גלות.

חוזרים לארץ. עם העיתונים של אתמול(צילום: רויטרס)

בשאר שלושת הימים, שהייתי בחו"ל, אחרי שקראתי את העיתונים שהבאתי מהארץ, עד למודעות השחורות שבסוף העיתון, הייתי מצלצל כל שעה בערך לשאול מה חדש (בסקייפ, כמובן). זה נורא המרחק הזה, והרגשתי בודד, עזוב ומנותק, אז התחלתי לצלצל לאנשים שונים, וגם לא בהכרח מוכרים, במרווחי זמן קטנים יותר. אולי מישהו יביא לי בכל זאת חדשות קצת שונות?

התחלתי לברר אם יש פה עיתוני שבת בעברית, בארץ הרחוקה הזאת, כי אני לא אעמוד בזה. יום שישי בלי עיתונים? אני אשתגע. בארצות הברית למשל, העיתונים של שבת מגיעים לפני שמגיעים לארץ, ואתה יודע על ביבי דברים שעשה או לא, שבע שעות לפניו. אבל בארץ הזאת אין עיתונים בעברית. ברברים. ועוד נתנו להם את התנ"ך בחינם.

חוזרים ארצה. עכשיו העגלה עם העיתונים היא כבר כמו סם לאיש עם קריז, וכשהדיילת שואלת איזה עיתון, אני ממש לא מבין את השאלה. מה עיתון? עיתונים! אז יש לה שניים, והם מאתמול - כי המטוס נשאר כאן אמש, אז אני קורא את אתמול בשקיקה כאילו אלה העיתונים של מחר, וקורא על דברים "חדשים" כמו ההפגנה וטרכטנברג ודפני שוב.

והנה הדיילת מביאה לאיש אחד שיושב מלפניי את "הארץ", ואני כל כך נפגעתי! לי היא אפילו לא הציעה את העיתון! אז מה אם אני מעדות המזרח?

אני אוכל את עצמי, בטוח שהעיתון מלא בדברים חדשים ומעניינים. אני מתפוצץ ומבקש מהאיש ההוא שכשיגמור לקרוא...

בעוד אני מחכה, שוב עוברת העגלה. אני חוטף את "נשיונל ג'אוגרפיק", "סיגר ויין", "בליזר", "את", "לאשה", "יין וגורמה", "אגו", "אוטו" ו"מסע אחר", עכשיו יש לי מה לקרוא. אני אקרא אותם עד תום, תוך כדי שאני מחכה לעיתון מהקמצן ההוא.

בארץ, במונית שלוקחת אותי הביתה, אני עוצם עיניים ומנסה להירדם, אז הנהג אומר לי: "בזמן שלא היית, היתה פה הפגנה עם שני מיליון איש". "לא מעניין", אני אומר לו וממשיך לישון, לא לפני ששמעתי אותו אומר "והיתה שם אחת דפני". ואז נרדמתי.

התוכנית "גאון ברדיו" משודרת מדי שישי בין 13:00 ל-15:00 ברשת ב'  

אתר האינטרנט של יהורם גאון