ציפורים בראש ואדמה ללא קרקע
חוק "אשת יפת תואר" וחוק "שילוח הקן" מתמודדים בדרכם עם שאלת האדנות והכיבוש. והם מלמדים גם שלעמים כובשים ומנצחים יש אדמה מתחת הרגליים, ולנו יש אדמה על הראש
איזהו גיבור? הכובש את יצרו
פרשת השבוע, "כי תצא", פותחת בהצגה של אחד מחוקי המלחמה (דברים כ"א, י'-י"א): "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ".
עוד על פרשת השבוע ביהדות :
עוד ביהדות:
אתה נלחם, אתה כובש, אתה חושק, אתה יכול - ולכן אתה לוקח. כשבן זומא קבע: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", הוא התריס כלפי תפיסת ה"גבורה" של הכובשים בני זמנו - הרומאים, וגם של ההנהגה היהודית שקדמה לו - החשמונאים. קשה לכיבוש היצר ולכיבוש הצבאי לדור בנפש אחת, כפי שמלמדת אותנו פרשת "אשת יפת תואר".
כיבוש ושילוח
כיבוש ושילוח הן תנועות הפוכות. כמה חוקים לאחר חוק המלחמה, מובא חוק שילוח קטן ומפתיע,
המכונה "שילוח הקן" (דברים כ"ב, ו'-ז'): "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים, לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".
אדם הולך בדרך. הוא רואה ציפור מקננת על אפרוחים או ביצים, והוא חושק בה ובהם. החוק מונע ממנו לממש את כל תאוותו, והוא נדרש לשלח את האם ורק אז לקחת את הבנים. ליד החוקים הגדולים של המלחמה, החוק הזה נראה שולי וזניח. האם נחקק מתוך תחושת רחמים על האם (שלא תראה שנלקחים בניה)? האם הוא נחקק מתוך רצון לשמר את המין ולא להשמיד אם ואפרוחים מאותו זן? כיוון שהחוק מפתיע, כל הסבר אפשרי כבר הוצע כמניע לחקיקתו, ולאלוהים פתרונים.
חוק "אשת יפת תואר" וחוק "שילוח הקן" - החוק הגדול של המלחמות והחוק הקטן של היומיום - מתמודדים כל אחד ממקומו ומהפרספקטיבה שלו, עם שאלת האדנות והכיבוש.
מה מכל הדברים שאני יכולה לקחת, מותר לי לקחת? אנשים פרטיים כמו גם עמים שליטים יכולים לקחת לעצמם המון דברים, וככל שגדלה היכולת, כן גדלה הדילמה המוסרית. מה מותר לי לקחת מילדיי? מה מותר לי לקחת מהטבע? מה מותר לי לקחת מאלוהים - ומה מותר לי לקחת מאנשים שעל גורלם אני שולטת?
ביבנה ייסדנו את דת היומיום
מצוות "שילוח הקן" היא יומיומית, קטנה, חסר יומרות ואולי גם חסרת פשר, ונדמה לי שבגלל זה חכמי התלמוד יודעים ליהנות ממנה. היא דומה להם. המצוות הגדולות, המצוות של המלחמות ועבודת אלוהים במקדש, רחקו מעולמם של חז"ל, ואיתם רחקו הכהנים והמצביאים כמודל לחיקוי.
ביבנה ייסד העם היהודי את דת היומיום. ביבנה הפכו הפרטים הקטנים והחיים בשוליים למרכז. חכמי התלמוד חיים בלי עצמאות מדינית, בקהילות נכבשות (שחלקן בגלות) וללא מרכז טריטוריאלי ברור. האנשים והקהילות הכבושות הללו התקיימו מתוך חירות פנימית מעוררת הערצה.
אדמה תחת רגליו או אדמה על ראשו
לעמים כובשים ומנצחים יש אדמה מתחת הרגליים, ולנו יש אדמה על הראש. כך בערך נלמד מהסוגיה הבאה. בסוגיה נראה חכמי התלמוד, כדרכם, בודקים גם את מצוות "שילוח הקן" לפרטיה, ומנסים לגלות מה נשאר מהשלם לאחר שפורקו כל חלקיו:
"כי יקרא קן צפור לפניך"... יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? תלמוד לומר: "כי יקרא"... "בדרך"... מצא קן בים, חייב בשילוח. שנאמר (ישעיהו מ"ג): "כה אמר ה' הנותן בים דרך"... מצא קן בראשו של אדם מהו?
שתי מילים מסייעות ב"פירוק" בדיון התלמודי שלפנינו: "יקרא" ו"דרך". מהמילה "יקרא" לומדים חז"ל שאין צורך ללכת בהרים ובגבעות ולחזר אחר קן ציפור על מנת לקיים את המצווה. מהמילה "בדרך" לומדים חז"ל כי מצווה זו מתקיימת רק אם הקן נמצא במקום שניתן לכנותו "דרך". אך מהי אותה דרך, ואלו מקומות לא יזכו להיקרא כך?
בשלב זה כבר אין סוף לפירוקים האפשריים: ייתכן שהאדמה מציינת מקומות שהם בבחינת "דרך", ואם כן, מה יקרה אם ניקח את האדמה, ננתק אותה ממקומה, ונשכן אותה, נאמר, על ראש של אדם - ועל האדמה הזו תקנן ציפור – האם גם היא תהיה בגדר דרך? האם גם בציפור הזו נצטרך לקיים מצוות שילוח הקן?
הגחכה של רעיון "קדושת הארץ"
בשלב זה מדמיינים כבר לומדי הסוגיה את התמונה: אדם הולך בעיר, ובין שערותיו רגבי אדמה. מעל הרגבים מונח קן ציפור. בתוך הקן מקננת ציפור על בניה. לצד התספורת המפוארת הזו, פוסע למדן יהודי, שולח יד מהוססת ושואל את עצמו אם כשרו התנאים למצוות שילוח הקן. למען הסקרנים שבחבורה, התשובה היא כן (ההסבר לכך נמצא בסוגיה וברש"י שעל הסוגיה, ואני בטוחה שחברי בית המדרש כבר יביאו הסברים נוספים).
השאלה שלכאורה היא בלתי נסבלת בנוקדנותה, כמו גם התשובה - הן חלק ממערכת תלמודית רחבת ידיים ואופק שנועדה, כך נדמה לי, לפרק את היחס הדתי לאדמה. אפילו אדמה, טוענים חכמי התלמוד, אינה מחוברת לקרקע. אדמה היא כלום. היא לא מציעה יציבות ובוודאי שלא קדושה. אדמה היא אסופה של רגבים, שהיום הם כאן ומחר יונחו במקום אחר. גם את האדמה ניתן לפרק בכוח המחשבה והניתוח. ביבנה גילינו שהדבר היציב היחיד בעולם הוא יכולת הפירוק.
ובבית המדרש של הטוקבקים
1. תודה לדודי פ"ת שהפנה אותנו בכמה דיונים לסוגיית "הקן על הראש". הפרשה הזו מוקדשת לך.
2. מה למדנו מפרשת השבוע שעבר? למדנו בעיקר שפוליטיקאים מחזיקים צי של טוקבקיסטים "מטעם", המוקפצים לפעילות ברגע ששמו של "הפוליטיקאי שלהם" מסתנן מבין חוטי הרשת. זה פתטי. זה מראה כמה הם אבודים, וכמה הם עסוקים בתדמית של עצמם. התנחמתי בשתי מחשבות: האחת – שנורא קל לעייף אותם ואת "עושי דברם". כל שצריך לעשות זה לשרבב את שמם לכל טור ולכל כתבה שנכתבים.
המחשבה המנחמת השנייה הייתה שנוכל להפוך אותם ללומדי תורה. אם נצרף שם של פוליטיקאי לכל דבר תורה שנכתב ברשת, אזי אולי הם, או לפחות המשמשים שלהם, ילמדו משהו על הדרך.
והשבת, משוררת אהובה, בשיר על אדמה:
אדמה / חמוטל בר יוסף
אדמה מלאה בני אדם
זעים, רכים, מוצקים
כך או אחרת
בגבורה מתנכרת
חיים את מותם.
הוסיפו לשלוח אלי שירים לכתובת: wg@netvision.net.il
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
