למה הפסקנו לשים כסף מתחת לבלטות?

בשבוע שעבר התחלנו לדבר על הכלכלן והמתקן החברתי סיליבו גזל. תיארנו את ההמצאה שלו - כסף קנס - כסף שערכו יורד בכל שבוע. איך זה נעשה? ובכן, אתה מקבל שטר של מאה שקלים ואם אתה שומר אותו שבוע אצלך אתה חייב לקנות בדואר בול של כמה שקלים ולהדביק על השטר. רק כך השטר יהיה תקף.

טורים אחרונים של אושי שהם-קראוס:

• מזומן על זמן שאול: הכסף על פי סילביו גזל
• אוטופיה: קהילת גייז, יישוב חרדי ומקדש לפסטה
• סינגפור לא מפלרטטת: שידוכים בשירות המדינה
  

ואם תפקיד בבנק? הכסף יישמר לזכותך בדיוק באותו ערך, אבל הבנק שמחזיק בכסף עכשיו, הוא זה שיצטרך לעדכן את ערך הכסף ולקנות בולים. ולמה זה? כדי לעודד את הבנק לא לשמור את הכסף, אלא להלוות אותו מיד לאנשי עסקים שירצו להתפתח כלכלית וליזום. ולמה גזל עושה את זה? היום נראה מה הסיבות של גזל, אבל נתחיל בפרודון; ההוגה האנרכיסטי שהשפיע על גזל.

על פרודון בקצרה

פייר ז'וזף פרודון שחי בצרפת במאה ה-19 שווה כמה טורים נפרדים (אל חשש - אני מלקט כרגע חומר כדי לכתוב אותם). בכל מקרה ובקצרה אפשר לציין אותו כאחד מאבות האנרכיזם ואחד ממבשרי הסוציליזם. מילת המפתח אצל פרודון היא חופש. וכאן, חופש במובן של שחרור הרכוש שצריך להיות שייך לכלל והעברתו לכולם.

"אתה עבדת!", פונה פרודון לבעל הרכוש, "בוודאי, עבודה חובה היא גם לך. אך מה בין עבודה ובין משיכת רכוש שהוא קניין הכלל? כלום אין אתה יודע כי נכסי האדמה, כמוהם כאוויר וכטבע, אי אפשר שתחול עליהם זכות החזקה" (מתוך "אנרכיזם – אנתולוגיה" בעריכת אברהם יסעור ז"ל ובהוצאת רסלינג, עמוד 29, אגב – ספר מצוין). אבל פרודון לא מסתפק בשחרור האדמה ורוצה עוד שחרורו מעניין. הוא רוצה לשחרר את העולם מהריבית.

ושוב, הוא מדבר על המעסיקים: "ואם כן, מדוע מתעקשים הם להגן על הקניין הפרטי, גם על האי שווויון בשכר, גם על צידוק הנשך (ריבית)......" (שם, עמוד 31).

כלומר, חופש חברתי יושג לא רק אם תשוחרר האדמה וישוחרר האדם מעול שכר הדירה הלא מוצדק, אלא ישוחרר גם מהחובה לשלם ריבית על כסף. כסף זול יאפשר גם לעני להתקדם.

צידוק כלכלי

את כל הדברים האלה קורא גזל ומסכים. מה שהוא מנסה לעשות הוא בעצם לייצר תיאוריה כלכלית ולהמציא שיטה שתיישם את הקריאה, הפוליטית באופיה, של פרודון. ואכן, חלקו השני של ספרו של גזל "הסדר החברתי הטבעי" מוקדש לשחרור האדמה, אבל מה שאותנו מעניין בטור הזה הוא דווקא תוכנו של החלק השלישי: שחרור הכסף.

ובכן, מבחינת גזל, הכסף, בעיקרו של דבר, הוא כלי לשיפור החליפין. נסביר. האגדה מספרת על עבר שבו סחרו בני האדם בשיטת הברטר. אחד גידל תרנגולות, שני אגוזים ושלישי חיטה. רצה הלולן אגוזים, הביא ביצים לאגוזאי, קיבל אגוזים ונתן ביצים. אבל מה קורה אם האגוזאי לא זקוק ביום מסוים לביצים? לשם כך, טוען המיתוס הכלכלי, נוצר הכסף שעשוי סחורה יקרה שכולם רוצים בה: למשל זהב.

ומה בימינו? בימינו המערכת מורכבת הרבה יותר ויש סוגים שונים של כסף וסוגים שונים של מדיניות ממשלתית ביחס לכסף. ולכן גזל מספר לנו איך צריך כסף מוצלח להתנהג:

א. הוא צריך להבטיח את המסחר בסחורות ולא לאפשר מיתונים

ב. הוא צריך להאיץ את החליפין

ג. והוא צריך להוזיל, עד כמה שאפשר, את החליפין.

והאם הכסף שלנו (של זמנו של גזל) עונה על הדרישות האלה? לגמרי לא, קובע גזל. הבעיה של הכסף היא שהוא חד צדדי - הוא כסף של צרכנים ולא של יצרנים.

נסביר. בעצם, הכסף מתפקד יותר ויותר כמשמר ערך יותר מאשר אמצעי חליפין, וזה לא טוב.

הדבר שכל בני האדם רוצים בו יותר מכל הוא כסף. כל אחד רוצה לשמור לעצמו כמה שיותר כסף. כי הכסף הוא כלי לשמירת ערך. ככה בעצם בני האדם מחזיקים "ערך" ולא מוצרים.

הנה, כותב גזל, אנשים קונים את המינימום ההכרחי ומנסים לשמור את רכושם בחשבונות בבנק או מתחת לבלטות. אפילו מחסנים לאחסון אוכל, גזל מתלונן, כבר לא בונים בימינו (בימיו).

ומדוע זה לא טוב? כי זה גורם לכסף להישאר במאגרים, ולא לשמש לחליפין ולכן הכסף לא מסייע מספיק להתפתחות הכלכלית של החברה. ואם הבעיה היא השתלטותו של התפקוד של הכסף כמשמר ערך על התפקוד שלו כאמצעי לחליפין, יש לפגוע באפשרות של כסף לשמר ערך.

הנה, אומר גזל, שימו לב. ישנו הבדל מאוד גדול בין כסף לבין כל שאר המוצרים. כל מוצר ולא משנה מהו, הוא בן מוות. הוא נשבר, מתקלקל, נאכל, נצרך. מה שתרצו. אבל כסף, לעולם נשאר.

הכסף לא מתקלקל.

ומה הפתרון? גזל רוצה להפוך את הכסף לבן מוות. הוא רוצה לייצר כסף שיפסיק להיות גורם שמשמר ערך. הוא רוצה להפוך את הכסף לאובייקט שמתקלקל גם הוא לאחר זמן מסוים. וככה, מה שירצו בני האדם לעשות יותר מכל הוא להיפטר ממנו. להחליף אותו בסחורות. והנה, יש לנו כסף שמשרת את האינטרס של כל החברה, מפני שכולם יקנו וכל הסוחרים יעסיקו עוזרים, והיצרנים יעסיקו פועלים והחברה תפרח. נמשיך לדבר על גזל בטור הבא.

ד"ר אושי שהם-קראוס הוא סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. הוא מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com