"האחים קרמאזוב": תה עם דוסטוייבסקי

נשאלתי אם ארצה להתייחס לתרגום החדש של "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי, מאת נילי מירסקי. ושוב, כמו במקרה של ''טולסטוי ואני'', נעתקו המילים מפי. ובדרך כלל הן, המילים, בפי ובעודף. אני? על דוסטוייבסקי? על האחים קרמאזוב?ועוד על התרגום של נילי מירסקי, הכוהנת הגדולה של עולם התרגום העברי? אך לבסוף נטלתי על עצמי את המשימה, כיוון שבדיוק לפני שנה החזקתי בידי את העותק הטרי של ''בת הקפיטן'' של פושקין מפרי תרגומי, ולרגע חשתי גם זכות מזערית לכתיבת רשימה זו. וכיוון שאינני משתייך ללהקת הנובחים הפסבדו-ספרותיים, הקוראים לעצמם בינם לבין עצמם ''מבקרי ספרות'', מיד אקדים ואחשוף אומר: אהבתי. אבל מאוד.

"האחים קרמאזוב". חריש עמוק ואוהב ביצירת המופת (עטיפת הספר)

לדעתי, מירסקי ביצעה חריש עמוק ואוהב בשדותיה של יצירת המופת הזו. באופן תרגומה היא קצרה במיילים רבים את המרחק העצום בין הקורא הישראלי העכשווי לבין דוסטוייבסקי דאז. היא העבירה אותו (את הרומן, את היוצר), במעין ''מסלול הנגשה'' לקורא בן זמננו. ומבלי לפגום כהוא זה מהמונומנטליות של ''האחים קרמאזוב''. ובהמשך עוד אעמיק בתזת ''ההנגשה''. לא אשקר ולא אומר שהחריש שלי בשדות המקור והתרגום עבר על כל תלם ותלם בסאגת האחים. תשע מאות שמונים ושבעה עמודי המקור לא אפשרו זאת.

לא אשקר ולא אומר שלא הייתי משנה אפילו פסיק בתרגום, אילו הייתה מוטלת המלאכה עלי כתפיי. בוודאי שהייתי מתרגם אחרת. כל מתרגם הוא יוצר. יוצר

כמעט יש מאין. ומירסקי אכן, יצרה את הקרמאזובים העבריים, תוך התייחסות אצילית-רוסית אמיתית, אימהית משהו, למקור עצמו.

נתחיל מן החוץ. כשנטלתי את שני הכרכים לידי, הרגשתי מה שנקרא ''במגרש הנכון''. קודם כל הענקת ''הכבוד הרוסי'' למחבר והדפסת שמו המלא - שמו הפרטי, שם אביו ושם משפחתו - על השער הקדמי ועל השדרה, חיממו את ליבי. פשוט כך. הייתה בזה מעין האדרה רוסית אמיתית, שכה מגיעה לפיודור מיכאילוביץ'. לנקוב בשמו הפרטי ושם אביו של האדם, ולא רק בשם משפחתו, נחשב להצהרת כוונות בשיח הבין-רוסי. ישנה כאן תחושה של הבעת כבוד, הערכה, אף הערצה, לאדם המדובר, עוד לפני שנאמר משהו קונקרטי אודותיו. ואין לי ספק, שנילי מירסקי התעקשה על ''סעיף'' זה, בפתח דברי תרגומה.

אדם מחפש משמעות

והציור על השער הקדמי - קודם כל בחירת פרגמנט מיצירתו של ליאוניד פסטרנק, מבולטי האימפרסיוניסטים הרוסיים (רוסיים-סובייטיים, לצערו) כדי להכניס אותנו ולו במעט אל תוכנה ואווירתה של הסאגה. והדמות הניבטת אלינו משערו של הכרך הראשון: דמותו של סטודנט רוסי טיפוסי, עתיר בלורית וזקן בגוון שדות החיטה האין-סופיים (סביר להניח שגם הוא מהפכן בלתי נלאה בתחילת דרכו - כמו דוסטוייבסקי עצמו), המחזיק בידו שלד של גולגולת אנושית, והלא-בדיוק-מתעניין במבנה האנטומי של שריד ראשו של ההומו-סאפיינס - והמנהל עימה, עם הגולגולת, דיאלוג אילם. פנימי. רוחני. נוקב. מייסר ומיוסר. דרמטי. אובר-דרמטי. דרמה-קוויני. כפי שרק הרוסים יודעים.

והרי מכאן שהאסוציאציה למונולוג ההמלטי-השייקספירי היא מיידית. והרי הוא-הוא, המונולוג המפורסם ביותר בעולם ושאלת השאלות הטמונה בו - אין כמותם כדי לזקק את כל יצירתו של דוסטוייבסקי. אדם המחפש משמעות לקיומו, אדם המתלבט בינו לבין עצמו, על עצם נכונותו להמשיך להתקיים, או על עצם נכונותו לחדול.

כדי להיכנס פנימה ליצירה, אבחר רק שתי דמויות האהובות עליי במיוחד בסאגת האחים. הדמות הראשונה הוא האח השלישי והצעיר מבין שלישיית הקרמאזובים, אלכסיי, ששם חיבתו הוא אליושה. והדמות השנייה הוא זקן המנזר - ה''סטארץ זוסימה''. מאז שנחשפתי ל''אחים'' (כמו שקראנו להם בבית הספר מספר חמישים וחמש על שם לנין), שתי דמויות אלה שבו את ליבי. ושבו ושבו אותו מחדש עם הגעתי ארצה. כי אולי לא הייתה לי את הפריבילגיה שהייתה שמורה לאליושה, להישאר תמים, נאיבי, אוהב אדם וטוב-לב. בג'ונגל המקומי של הסוונטיז, מיד התחלתי להתנהג כג'ונגלאי.

ול''סטארץ זוסימה'' התגעגעתי ביתר שאת, כאשר הבנתי, בערך מגיל שלוש-עשרה, שכאן אני לעצמי. שאין לי ''סטארץ'' בארץ. שאין לי את זקן המנזר, את המדריך, את מורה הדרך, את הגורו שכה כמהתי לו. וכאן אצטט מ''המינגווי וגשם הציפורים המתות:

כשהסופר מתאר את תחילתה של דרכו הדתית של אליושה, נוקב הוא במונח רוסי (וכאן אתרגם תרגום מילולי ממש) ''השליך את עצמו על דרך הנזירות''. ושוב הצטערתי עבור העברית, שחסרה היא את הדרמה הרוסית המקורית ומציעה לנו את ''בחר לעלות על דרך הנזירות''. יש משהו ב''השליך את עצמו'' שמדייק בתיאור הסיטואציה. ''השליך את עצמו על דרך (כלשהי)'' זהו תיאור של בחירת נצח, בחירה בלא להביט לאחור. בחירת האין-ברירה.

פיוט עברי חדש-ישן

ואותה הדרך, דרך הנזירות, משנתגלתה לו, לאליושה שלנו - (וכאן שוב אתרגם מילה במילה) ''פצעה אותו עד מוות/ הכניעה אותו סופית כאידיאל אחד ויחיד''. כמו שאומרים בעברית דהיום - ''הרסה אותו/ הפילה אותו'', כך במקור. אני מקבל באהבה את ''הפעימה אותו'' של נילי. יש בתרגום הזה פיוט נשי, פיוט עברי-של-פעם ושוב וויסות הקצב של המקור והתאמתו אל הקורא של כאן ועכשיו.

כשאליושה פוגש את זקן המנזר - זוסימה, מתאר אותו המספר המקורי כ''בריה שלא מן העולם הזה/ לא מן השורה''. ''בריה'' היא מילה, שבקדושתה ובטהרתה אין לה מין, היא לא זכר ולא נקבה. מילה בעלת מין שנקרא ברוסית ''מין אמצעי''. כך גם המילים ''בריה/ שמיים/ ענן/ שמש/ צמח/ ייצור/ מצב/ מילה/ משפט/ זמן/ הווה/ עבר/ עתיד'' – מילים שהן נשגבות, המתארות מצבי-על, מתהדרות הן ב''מין אמצעי''. וכך גם זקן המנזר זוסימה מתואר במקור כ''בריאה שלא מן העולם הזה''. ושוב, הצטערתי מעט עבור שפת האם החורגת שלי, המציעה רק את ''איש יוצא דופן''.

ונחזור לאליושה המקסים. בתארו את אליושה, במקור מספר לנו המחבר שלמרות אמונתו המוחלטת באדם איש לא החשיבו (שוב בתרגום ממש מילולי) ל''סתמצ'יק/ פשוטצ'יק'' ולא ל''נאיבי''. ולמרות שברומן השני שלי, ''שפה שסועה'', אני נוטל לעצמי חירות כמעט מוחלטת להמצאת מילים חדשות בעברית, אסכים ש''סתמצ'יק'' או ''פשוטצ'יק'', היה הופך את החירות הזו לאנארכיה לשונית. ולכן אסכים עם ה''תמים'' הפשוט והנכון של נילי. ולעומת זאת את ''הנאיבי'' הייתי משאיר על כנו ולא הייתי מחליפו ב''פתי'' הילדותי מעט לטעמי.

במקור, כאשר מתאר המחבר את דמות אביו של אליושה (אביהם של שלושת האחים), אחד מן התאורים ה''מחמיאים'' שהוא מעניק לו הוא - ''החי-ליד''. מה שאומר ברוסית ''לא חי מפרי עמלו/ לא מתקיים בזכות עצמו''. חיפשתי וחיפשתי תחליף עברי למילה המורכבת והמקסימה הזו ברוסית ולא מצאתי. ''היה בזמנו סמוך על שולחנם של זרים'' של מירסקי, סיפק פתרון אופטימלי. אם כי לצערי, איני בטוח שמישהו מהסטודנטים שלי בחוגים לתקשורת, יכיר את הביטוי. כולל ילידי הארץ שבהם.

ועוד באותו עניין; בעוד מתאר דוסטוייבסקי (והפעם בחיוב רב) את האח האמצעי של הקרמאזובים, מספר הוא שאיוון דווקא התייסר מכך שהיה צריך להתקיים על ''לחמם של זרים'' - כך במקור. אולי, אולי, הייתי מנסה להשריש כאן את הביטוי המקורי היפיפה הזה ולתרגמו מילה במילה: ''לחיות על לחמים של זרים'', ולא חוזר על ''סמוך על שולחנם של זרים'' המשויך זה מכבר לאבא קרמאזוב בתרגום העברי.

ועכשיו אתקרב שוב, וביראת כבוד ואהבה, השמורים אולי רק לאליושה שלנו, אל זקן המנזר, ה''סטארץ זוסימה''. אליושה, מספר לנו המחבר, התגורר ממש בחדרונו הנזירי של זוסימה. וכאן אוסיף ברשותכם, עוד פריט לאוסף המילים הרוסיות שמקורם לדעתי בעברית. חדרו הקטן והספרטני של הנזיר נקרא ברוסית ''קליה''. KELYA. והרי הדמיון ל''כלא'' העברי הוא בולט לעין ולאוזן. ניסיתי לתרגם את המילה כ''חדרון'' אבל הסכמתי עם בחירתה של מירסקי הסכמה מלאה לגבי עדיפותו של ה''תא''. אכן KELYA זה תא. חדרי בית הכלא הם תאים, וכך גם חדרוני הנזירים הסגפניים.

ובעודי יושב בספריית הישוב ההררי שלי שבגוש שגב, חצי שעה אחר חצות,

יכולתי להמשיך כך עד הזריחה. ואני נזכר בטקסט הפתיחה הנפלא של עמוס עוז על כתיבתו בספרייה שכוחת-הרגל של הקיבוץ חולדה ("סיפור על אהבה וחושך") ומזדהה. אבל אני חש שדי. ולכן אסיים בדימוי שלי לתרגומה של נילי:בקטע הנבחר של הציור, זה שמאייר את השער הקדמי של הכרך הראשון, ברקע נראה הסאמובר. בדיוק מאחורי ראשו של הסטודנט האוחז בכף ידו את הגולגולת.

בילדותי, היה הסאמובר לפילדמרשל של המטבח הקטן בדירתנו (הקטנה עוד יותר). הוא ניצב, אכן כמו גנרל, במרכז השולחן ופיקד על צבאות "אמא ואבא" במלחמתם בצבאות "סבתא ובוריס הקטן". בערבי החורף הארוכים, בהפוגות בין הקרבות, היינו ממלאים ספל אחר ספל של מי הרותחין הענבריים, וממתיקים אותם (במיוחד אני) בנגיסות בקוביות סוכר לבנות ובוהקות. כאלה שנמסות בפה, בבואן במגע עם חומו של המשקה. וכדי לצנן מעט את הצ'אי מעלה ההדים ששאבנו מן החדק המקטר של הסמובאר, היינו שופכים מעט מן התה אל הצלוחית השטוחה.

בצלוחית, היה מצטנן הצ'אי והופך את דרגת הכוויה של החיך לנסבלת. וכך בדיוק הייה מכונה אופן שתיית התה הרוסי - ''תה מצלוחית, תוך כדי נגיסה''. ולמה אני מספר לכם את כל זה? בשביל הדימוי. קריאת האחים קרמאזוב, בתרגומה הפיוטי והרוגע של נילי מירסקי, דמתה בעיני לשתייתו האיטית של הצ'אי מצלוחית, תוך כדי נגיסת קוביית סוכר. תרגומה צינן את הבעירה הדוסטוייבסקאית בדיוק במידה הנכונה לקורא העברי, והמתיק את מרותה של הדרמה הרוסית הנצחית, בקוביית סוכר עברית משובחת.

"האחים קרמאזוב", מאת פיודור מיכאלוביץ' דוסטוייבסקי. 2 כרכים. הוצאת עם עובד. מרוסית: נילי מירסקי.

בוריס זיידמן, מתרגם וסופר, הוא מחבר של הרומניים ''המינגווי וגשם הציפורים המתות'' (עם עובד ''ספרייה לעם) ו''שפה שסועה'' (כנרת זמורה ביתן). רומן שלישי פרי עטו יראה אור בשנה הקרובה.