קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא אפרים קישון

"כן, אני עדיין חושב שפורנו עדיף על האח הגדול..."

רון קופמן ב"אנשים בלילה", יום ג' לפני שבוע.

אז איך זה התחיל? בואו להקשיב לקובי מידן קורא את החלק הראשון מאפרים קישון

1.

כמה מהר אתה מתקשר לפינות קטנות, גם אם די עלובות, בעיר. זמן קצר לפני השעה שקבענו, נטע פ. ואני, אני מגביה ברוב טקס את כרסי, נפרד מהספסל ועובר להתיישב בבית הקפה הפינתי הקטן. שני השולחנות בפנים שוממים אבל ממוזגים, ואילו ששת השולחנות בחוץ מיוזעים אבל הומים פעלתנות מזמינה. מלצרית יפה מאד מרצינה מבט מאחורי הבר. אם כן, בפנים. היא נעה בין הקפה לקופה. שערה אסוף, עורה חיוור, מבריק מעט, כתפיות חזייתה חורגות ממתאר הגופייה, חורצות מעט בבשר הכתפיים, אף כי היא רזה מאוד, כמעט גרומה.

אלה הרגעים שבהם הופך כדור הברזל בבטני לאות קין או קלון. אני מניח את התיק על ברכיי, יברך האל את התיקים הגדולים. אני מוציא את המחברת הגדולה ופורש אותה על השולחן לפני: נקודות למחשבה, שמות, מרואיינים אפשריים, קטעי קריאה ומוזיקה. איכשהו כל זה נוסך עלי שממון ודכדוך.

קובי מידן. התעגלות עיקשת (צילום: יוסי צבקר)

אני בן ארבעים ושבע. כמעט שנה לבד, אם אפשר לומר כך. עד שתקפה אותי ההתעגלות העיקשת, לפני חודשיים שלושה, הספקתי להתנסות פעמיים או שלוש באשליית בת הזוג הצעירה, צעירה ממני, אם לדייק. מאז - לא העזתי. אני כותב במחברת: "מה היה ההפרש בין קישון לבין אשתו השלישית, הצעירה?" ומה היא היתה, אוסטרית? שוויצרית? זה חשוב? זה מעניין.

השפוֹף שלי מצלצל. נטע פ. מודיעה שתאחר. היא מתנשפת מעט, ושוב אני שומע אותה על רקע רעש מכאני צווחני (היא גרה באטליז?). אני שב למחברת הגדולה. המלצרית היפה מגיחה מאחורי הבר ומגישה לי הפוך גדול, חלש. היא מתכופפת כדי להניח את הספל בזהירות. יברך האל את השולחנות הנמוכים.

2.

בלאומילך, כלומר חלב כחול. נטע פ. היא הראשונה ששמעתי

הוגה כמעט במדויק את השם: לא בלאומליך, כמנהג הצברים שטוחי הבטן. אלא שהיא אמרה "בלומילך", בחולם, כאילו מדובר בעסק טקסטיל פריזאי שנוסד בידי מהגר יהודי פולני. הוא נמלט מבית חולים פסיכיאטרי. הוא שמן, מוסתר בכתונת משוגעים רפויית שרוולים, מזויין בפטיש אוויר. הוא משתלט על צומת אלנבי-בן יהודה, בכיסו גיר משונן שאיתו הוא מסמן איקסים גורליים על הכביש. להב המכונה מבקע את שכבת האספלט, חודר לתוכה בעוצמה וברעש אדיר. בלאומילך עצמו אינו מוציא מילה עד סוף הסרט כמעט. אז הוא מציג בפני אורח מזדמן את מכונת הקידוח המוסתרת במיטה שבאוהל שלו, מכוסה בשמיכה, במילים: "גברת בלאומילך".

והנה היא עצמה מגיעה, נטע פ. - עטופה, למרות החום שבחוץ, בחולצת משבצות גדולה מאד המסתירה לחלוטין את קווי המתאר הזכורים לטוב מהסדרה הדוקומנטרית. אף ששערה סתור אין היא נראית פרועה, והיא מכירה היטב את המלצרית. היא ניגשת אליה, אומרת משהו שאיני שומע ומניחה יד על כתפה, ואחר כך מושיטה את היד לעברי. אצבעותיה קרירות ועדינות, אבל לחיצתה חזקה להפתיע.

"בעצם נפגשנו פעם," היא אומרת לאחר ההתנצלות ובעת ההתיישבות. אני מופתע, אבל זאת מבוכה שאני מכיר היטב. היא מביטה בי. עיניה אפורות, מוזרות מעט, נוצצות ושקופות, גבותיה כהות מהן. "אבל אתה בטח לא תזכור. זה היה מזמן, ואתה היית עסוק מאוד". כל מילה שלה, באופן שקשה לי להסביר, גם לעצמי, מקרבת אותי ומרחיקה בו בזמן.

"איפה?"

"בטלויזיה. אתה היית אז העורך של תוכנית הספרות ההיא..."

"'מילים-מילים".

"מה?"

"מילים-מילים, ככה קראו לה. לא אני המצאתי את השם".

"נכון", היא מחייכת, "די מזמן".

"ואת?"

"מה?"

"איך את הגעת לשם?"

"אה, הגעתי עם אורי ג.". ובכן: ג. הוא משורר ומסאי צעיר ומבריק, יפה וחיוור כסטודנט ברלינאי, נשי מעט, בוטה מאוד בכתיבתו, פוליטית ומינית, מלווה תמיד בצעירות מדויקות. הוא באמת התארח פעם בתוכנית שערכתי. אני זוכר שהוא דיבר על הניוון שבשירת החרוז, (או להיפך, על החרוז שבשירת הניוון), שמגישת התוכנית די דפקה את הראיון איתו (כרגיל), ושבאופן מפתיע היה לו ריח נוראי מהפה. אבל בנטע פ. אני עדיין לא נזכר.

"נראיתי אז לגמרי אחרת", היא אומרת.

"גם אני".

"מה?"

"נראיתי אחרת," אני אומר ומיטיב את התיק על ברכיי.

"והיית נורא חשוב..."

"עבר הרבה זמן".

"כן."

מתחיל להתחמם, המיזוג כנראה הפסיק לעבוד.

"לא כל כך מתאים לך לאהוב את קישון" היא אומרת.

"באמת? למה?"

"כי אתה נראה לי שמאל ליברלי, לא רדיקלי".

אופס.

"לשמאל הרדיקלי יותר קל לקבל את קישון מאשר לשמאל הליברלי. במחשבה ראשונה זה מפתיע, אבל במחשבה שנייה זה כמעט מובן אליו, לא?"

לא. היא הזמינה מיץ אשכוליות אדומות. זה מגיע, עם קש עצום. אני ממתין.

"אנחנו הרי שונאים את מי שמאיים עלינו, כלומר את מי שיש לו תכונה שמזכירה לנו את עצמנו. זה מפחיד אותנו. וקישון הוא קודם כל בורגני."

מה כבר ביקשתי: שניים שלושה שחקנים שקוראים הומורסקות, זכרונות של אנשים שהכירו אותו, מוזיקה מהסרטים, למה זה תמיד צריך להסתבך?

"מה פירוש בורגני בהקשר הזה?" אני שואל.

"בורגני בהקשר הזה הוא מי שלא רוצה להסתכן. הוא לא רוצה להסתכן לא בגלל שהוא מפחד, או בגלל שהוא פחדן, נניח, יותר מהרדיקלי. אלא שהוא לא רואה בזה ערך. אתה מבין? אני מתכוונת שהרדיקלי משוכנע, בצדק או לא, זה לא ממש חשוב, שההסתכנות פשוט הכרחית." הר' המוקפת בשני חיכוכים גרוניים מגייסת את פיה למאמץ חינני. למה בעצם יש לה מבטא צרפתי?

"הוא משוכנע שרק מי שמוכן לוותר יכול להרוויח. לא מוכן לוותר - רוצה, חייב. זה עניין של אופי, של טמפרמנט, יותר מאשר של אידיאולוגיה. אתה טיפוס שמסתכן?" אני טיפוס שנעלב די בקלות. אני טיפוס שמזיע בהעדר מזגן, שברכיו לחות מתחת לתיקים גדולים. לו הייתי טיפוס מסתכן הייתי נכנס איתה לוויכוח, משום מה נראה לי שזה היה מלהיט אותה. אבל אני מוריד את התיק. "בואי נחזור שנייה לקישון..."

שוב החיוך הזה, שמקרב ומרחיק, מתגרה ומרגיע. משונה. מושך.

"תראה... תראה מה עשו לקישון, ובעיקר מי עשה. חוץ מזה שהוא היה דיווה רצינית גם באמת עשו לו את המוות. ותשים לב שאחת הטענות הקשות נגדו היתה שהוא לא גר בארץ. שהוא יורד! זאת טענה רדיקלית או ציונית? ותשים לב מי עשה את המוות לנעמי שמר". היא גומרת לשתות וקול הפכפוך מקצה הקש מפנה אלינו את מבטה של המלצרית.

"ולכן הוא קצת נשכח, ומי שבכל זאת מתעסק בו מעדיף להדחיק את הצד הפוליטי שלו. לכן צריך להתייחס בתוכנית שלך גם ליצירה הגדולה השנייה שלו, 'השועל בלול התרנגולות'...",

גם לה חם, כנראה, כי היא מתחילה לפתוח את כפתורי החולצה הגדולה שלה. אבל היא שקועה לחלוטין בדיבור ולכן עושה זאת לאט לאט, כמו במין סטריפטיז בעל משמעות פוליטית לא ברורה. היא פותחת את הכפתורים ומסירה את החולצה. מתחתיה מופיעה גופייה תכולה, דומה מעט לזאת שלובשת המלצרית היפה. אלא שבניגוד למלצרית נטע פ. בהיריון, אפילו די מתקדם. בטנה העגולה נראית מתחת לבד הגופייה כראש קרח קטן נכון לנגיחה, ומופנית הישר לעבר הכרס שלי.

3.

ככה זה בעולם הזוהר. כמה ימים אחרי הפגישה שלנו התפרסמה ידיעה באחד

מאתרי האינטרנט שהמנכ"ל שלנו, אדר א., מתמנה לעריכת תוכנית אקטואליה חדשה ויוקרתית בערוץ 2. שמי לא הוזכר בין המועמדים האפשריים להחליפו. השמועה טענה שהתפקיד הובטח לחבר ילדות של הבעלים, עורך מקומון בצפון. עברנו לשדר מוזיקה עברית ישנה כל סוף השבוע. "אף מילה מיותרת", אמר גל ב., העורך המוזיקלי, בעיניים נוצצות.

שלושה חודשים אחר כך הוזמנתי, להפתעתי, למסיבה בביתה של נטע פ., לכבוד הולדת בתה. זה היה בפלורנטין, כמובן. הגעתי לבד, לא הכרתי איש. נטע פ. פתחה לי, חיוורת וזוהרת. "הגעת", ציינה. העיניים האפורות האלה, ממצמצות כהבטחה. "הסתכנת ובאת".

היא זזה מעט ופינתה מקום למלצרית היפה שהגיחה מאחוריה. "כבר פגשת את ורד, נכון?" אמרה, מבטאת את השם באיזון מושלם בין מלרע למלעיל, "אמא ורד, מעכשיו..."

אמא-ורד חייכה אלי חיוך קורן משלה וגערה בכלבלב הלבן שהסתער על נעליי: "ארבינקא, מספיק!"

למחרת קניתי הליכון.

קובי מידן קורא השבוע ב"אנשים בלילה" מתוך "ספר משפחתי" מאת אפרים קישון, הוצאת ידיעות אחרונות, ומשוחח עם איבתיסאם מרענאה, ישרי הלפרן וגיא רולניק.