אמא יש רק 2: הפולניות והמרוקאיות מהסרטים
גפילטע פיש או חריימה? האם קיימים עדיין הבדלים מהותיים בין האמא האשכנזיה למזרחית בקולנוע? גילה אלמגור: "החלוקה העדתית הסכמטית מאחורינו, האשה הישראלית מתגבשת". לכבוד ראש השנה, קבלו את האמהות העדתיות מהסרטים שלנו
אז איזה חלק של הדג כדאי לאכול? ראש או זנב. זוהי ההתלבטות הפחות בעייתית כשניגשים לשולחן החג. השאלה היותר קשה היא אם לבחור בגפילטע פיש או דווקא בחריימה. להכריע בין האמא הפולניה לזו המרוקאית, בין מזרח למערב. או פשוט לשתוק ולאכול מה שיש בצלחת, כדי לא להוציא את השד העדתי מן הבקבוק. איך לעבור את החג הזה בשלום? הקולנוע הישראלי מתיימר לעזור לכם.
- רוצים לקרוא עוד על קולנוע? כנסו לפייסבוק שלנו
במבט ראשון, ייצוג האמהות שלנו בקולנוע הישראלי מצביע על דיכוטומיה ברורה בין העדות - בין הפולניה והמרוקאית (שמשמשות, כארכיטיפים לאם האשכנזיה וזו המזרחית). במקרים רבים, לפחות בתחילת הדרך ובסרטי הבורקס, שחקניות אשכנזיות גילמו את תפקיד האם, יהא מוצאה אשר יהיה. למשל ב"צ'רלי וחצי" של בועז דוידזון מ-1974 יש ייצוג ראש בראש של האם המזרחית מחד (עדנה פלידל), קוראת העתידות, והאשכנזית (אלישבע מיכאלי), כאשר שתיהן מגולמות על ידי שחקניות אשכנזיות.
עדנה פלידל כפלורה. אם המשפחה ב"צ'רלי וחצי"
גילה אלמגור גילמה את האמא המזרחית במבחר סרטים, ביניהם "הבית ברחוב שלוש" (1973) בבימויו של משה מזרחי שמציג עוד התנגחות בין עדתית. אלמגור גילמה את קלרה, אם מצריה לגיבור הסרט, המחוזרת על ידי מחזר אשכנזי (שייקה אופיר), בעוד בנה נכבש בקסמיה של מיכל בת אדם, שכנה אשכנזית שמדריכה אותו בהתנסויות מיניות ראשוניות.
אמא נוסח אשכנז
מנגד, מאחורי אלמגור גם תפקידים של אמא אשכנזיה, כמו הניה ב"הקיץ של אביה" (1988) המבוסס על זיכרונות ילדותה. הדמות הרדופה של האם המעורערת עשתה טראומה לדור שלם, שמאז שצפה בסרט מפחד שאף אחד לא יבוא למסיבת יום ההולדת שלו. הניה שואבת את בתה (קאיפו כהן) לתוך עולמה השברירי, ונפשה שוקעת לתוך טירוף ואובדן שליטה המשפיעים על בתה שעוברת תהליך התבגרות מזורז וכואב.
"יש להתייחס לסיפור של האישה הספציפית הזאת", אומרת אלמגור ל-ynet. "כשדמות אמינה, היא תזכיר לנו מישהי שהכרנו. קיבלתי מכתבים מאנשים שאמרו שזה הסיפור של אמא שלהם, של הדודה או השכנה, ניצולה רדופת סיוטים שהכירו".
"הקיץ של אביה". השואה נשארת בבית
דמות האם האשכנזיה - הנוירוטית מחד, הכוחנית מאידך - מושפעת באופן טבעי מטראומת השואה וזו מעצבת לטוב ולרע את עולמם של ילדיה בסרטים: כך למשל ב"רובה חוליות" של אילן מושינזון (1979), רונית יודקביץ' ב"אדמה משוגעת" (2005) ואורלי זילברשץ בדוגמה עדכנית מ"הדקדוק הפנימי" (2010). עם זאת, אלמגור התנסתה במגוון רחב של טיפוסים אימהיים.
"כל הנשים ששיחקתי הן ישראליות: מרוקאיות, ספרדיות, פולניות וצבריות", היא אומרת. "הקשת מאוד רחבה, ובשנים האחרונות שמעתי אמירות שפניי הם פני האם הישראלית, אבל כשאת משחקת אמא זה רק תואר. לכל אישה סיפור וקונפליקטים אחרים. אני באה כלוח חלק, עושה תחקירים ורוצה לדעת עליה יותר אבל אסור להכליל, גם בתפיסה וגם במשחק".
רונית יודקביץ' כאם מעורערת ב"אדמה משוגעת"
אירופאיות או מזרחיות, האמהות בקולנוע מוקפות ברוחות מהעבר: אצל האשכנזית מדובר בשתיקה רועמת ביום, ובצעקות ביעותים בלילה, על זוועות השואה שעברו והקרובים שאיבדו. אצל המזרחיות מדובר בחיבור מיסטי לשורשים, דרך ברכות, קללות ותקשור עם רוחות רפאים של קרובי משפחה מהדור הקודם. שתיהן מתייחסות בכבוד ורעדה לנעלמים הגדולים בחייהן, אותם קרובים וחוויות מפעם, שמהדהדים בסרטים.
האם הפולניה מייצרת לא פעם היפוך תפקידים במשפחה. בעודה מכריחה את ילדיה וקרוביה לגמור הכול מהצלחת, כי לה לא היה, היא נותרת רדופה על ידי העבר שלרוב לא מדברים עליו. הילדים הופכים אלו שצריכים לתמוך, להתחשב, ללכת על בהונות, ולהקפיד לא לעשות דבר שיערער את יציבות נפשן.
עם זאת, בהיפוך מוחלט מעולמן הפנימי השברירי, רבות מהן מנהלות על המסך את משק הבית ביד רמה, ומקרינות חוזק, שלא לומר שתלטנות חלילה (שלא תכעסנה). לכך לא חסרות דוגמאות קלילות יותר, שמטפלות בדמות האם היידישאית באופן מלא הומור, ביקורת וגם חיבה. כך ב"דודה קלרה" של אברהם הפנר מ-1977, בו חנה מרון מנהלת את חייה שלה, של בעלה, של אחיותיה ואחייניתה זיווה'לה ביד רמה, וכך גם בסלון הכלות שלה, בלי שאף שערה תזוז בתספורתה המוקפדת.
כמו היתה אמא של כולם, קלרה מחליטה ופוקדת בעברית ויידיש לסירוגין מתי זיווה'לה תעזוב את החבר ותיסע לדוד מאיר שעושה הון בלונדון, מתי תשוב ומתי עליה ועל החבר להתחתן.
"אלכס חולה אהבה". חנה רוט (אמא של אלכס) עושה עסקים
בכל הנוגע לגבר שלצדן, אצל האשכנזיות הדומיננטיות הנשית ברורה. ב"דודה קלרה" הגברים של כל הנשים או חולים מאוד, או אומרים שהם חולים מאוד, ובעיקר מקטרים על כך שהנשים במשפחה תמיד צודקות. ובכל הנוגע לאימו של אלכס ב"אלכס חולה אהבה", לחלוטין ברור שהיא זו שדואגת לשים אוכל מהשוק השחור על השולחן.
רק בגלל הרוח
בעוד הפולניה מנהלת את ביתה בכוח שקט יחסית, שמונע מייסורי מצפון לרוב, אצל המזרחיות הגבר מציג לא פעם חזות של זה ששולט בעניינים כלפי חוץ, אבל בפועל, גם הוא מבין מי מחזיקה את הבית והמשפחה יחד.
"ולקחת לך אישה". מתח בין זוגי
בין המייצגות של האם המזרחית אפשר למצוא את רונית אלקבץ, שהביאה מחוות פיזיות גדולות, ותסכול שמתחיל בשקט והופך לצעקה מתגלגלת שמרעידה את קירות הבית. כך היא כאם לא מסופקת ב"ולקחת לך אישה" וב"שבעה", סרטים בהם היא ואחיה שלומי אלקבץ משתפים בהם פעולה בכתיבה ובימוי.
אחד הרגעים הקשים לצפייה ב"ולקחת לך אישה" מתרחש כשאלקבץ כשוויויאן מתחננת בצרחות קורעות לב בשלוש שפות לבעלה (סימו אבקריין), שהיתה מעדיפה שיכה אותה ולאחר מכן ייקח אותה בין זרועותיו, מאשר שימשיך להתעלם ממנה. ההתחננות לבן הזוג, שמייצר מציאות זוגית של ייאוש שקט, לא מלמדת על רצון לבעל אלים דווקא, אלא להפגנת חיבה ומעט דומיננטיות מצידו. בלי זה היא נותרת בודדה כמנהיגה בעל כורחה של המשפחה.
את המעבר של הקולנוע המזרחי לידיים של יוצרים מזרחיים ניתן לראות ב"שחור" מ-1994. חנה אזולאי הספרי כתבה את התסריט, ומגלמת את חלי, האחות שמבקשת להשתחרר מהעבר המכושף של משפחתה. אלמגור מגלמת את אם המשפחה בה גברים ונשים כאחד סרים למרותה, עם קללות וברכות שרק היא יכולה להעניק.
"שחור". נקודת מפנה בין עדתית
הקשר החזק והמעט מאיים למסורת, ובתוכה לאמהות של המשפחה, שב ועולה גם ב"אחותי היפה" שיצא לאחרונה לבתי הקולנוע בישראל. הבמאי מרקו כרמל מספר את סיפורן של האחיות המסוכסכות בגילומן של אוולין הגואל וריימונד אמסלם, והחיבור לאם, שגם לאחר מותה היא הדבק המאחד של המשפחה. "הנשים הן המוקד הרגשי של המשפחה המרוקאית", מסביר כרמל. "האבות עושים הרבה רוח וצלצולים, אבל הן שולטות בפועל. הן גידלו הרבה ילדים ודאגו לצרכים של כולם".
זה גם המצב ב"אחותי היפה?"
"אוולין משחקת אמא ששולטת בבית. בעלה לא מודע לכך, אבל כשהיא עוזבת הוא הולך לאיבוד. מי ששולט בה הן הרוחות הפנימיים והפחדים שלה. באמהות האלו יש משהו מאוד מיסטי. הן מאזינות לקולות השורשים של הדת ואבות אבותיהן. דרך האוכל והמנהגים הן קושרות את המשפחה. גם המשפחה שלי מגיעה כל יום שישי לאכול קוסקוס אצל אמא. זה מובן מאליו, כמוסכמה שלא כתובה בשום מקום. אנחנו באים כדי לכבד אותה, להתעדכן, וגם לריב, לפרוק מתחים ולשמור על הביחד".
כולנו ישראליות
אלמגור אומרת על מגוון התפקידים שגילמה, שיש להישמר מהכללות לגבי אופיה של האישה והאם הישראלית, שכן ייחודה הוא במגוון ובשוני שכל אישה ספציפית מכילה: "אני חושבת שהחלוקה העדתית הסכמטית כבר די מאחורינו, תודה לאל. היא היתה קיימת בשנים הראשונות של הקולנוע עם סרטי הבורקס. מוטב להתייחס לכך כאל תהליך של הקולנוע הישראלי, שלמד להכיר את הדמויות האמיתיות, שלמענן הוא עושה ופועל. הכיף שלי כשחקנית הוא לשחק נשים שונות שהן כולן ישראליות. יש כאן כיום כל כך הרבה צבעים ומקורות לדמויות".את חושבת שבקרוב נגיע לייצוג קולנועי של אמא אחת גדולה חפה מקיטלוג עדתי?
"אני מקווה שאם אנחנו עוד לא שם, אנחנו בדרך. הדורות מתחלפים, הדור של ניצולי השואה למשל הוא דור הולך ונעלם. לאט לאט מתגבשת דמות האישה הישראלית, שכל קשת הגוונים קיימת בה".
ב"לילסדה" מ-1995 בבימויו של שמי זרחין, אלמגור מגלמת את תפקיד האם במשפחת סתר, שכשמה כן היא: שילוב של שחקנים מכל העדות, מבלי אינדיקציה למוצאה. גם ב"החיים על פי אגפא" אלמגור מגלמת אמא, ברמה המופשטת יותר: מבוגרת אחראית שמנסה לשמור על שפיות בפאב שנקרא אברבנאל, שמתמצת את ההוויה הישראלית של אותה תקופה.
מי יודע, אולי הסרטים הבאים יציגו לנו יותר אמהות בדומה לזילברשץ ב"איים אבודים" של רשף לוי במה שנראה כמשפחה מעורבת. מיכאל מושונוב ואושרי כהן יכולים לגלם תאומים, כשאמא אורלי מחבקת אותם, צועקת ונשברת חליפות, רק בעברית. או לשם שינוי "מבול", בו אלקבץ עצמה היא אם ליואב רוטמן ומושונוב (שוב הוא) במשפחה ישראלית טיפוסית - ולא מתפקדת.
זה לא שההבדלים לא קיימים, אצל אחת מקללים ביידיש ואצל השנייה במרוקאית כשרוצים שהילדים לא יבינו, והתבלינים בהחלט שונים. אבל, בשורה התחתונה, ערבוב העדות עם השנים מדגיש שהסיבות בגינן מתכנסים כל שישי וחג אצל אמא זהות, לא משנה מאיזו עדה.
