סטינג - האיש שהפך אותי לבורגני בנשמה
"למה המוזיקה של סטינג גורמת לי להרגיש שאני איש משפחה עשיר ורומנטי? אולי בגלל שהוא בעצמו כזה". אור ברנע על היוצר שגורם לו לפנטז על פנטהאוז ואירועים יוקרתיים. בניגוד אליו, סטינג שחוגג יום הולדת 60, כבר הגשים את החלומות האלה
היום הוא בן 60. מאז ימיה הראשונים של "פוליס" תרומתו של האיש לעולם המוזיקה לא היתה מוטלת בספק. הוא עשה הכל וזכה בכל המחמאות האפשריות. הוא ידע עליות ומורדות, פריחה ושגשוג, אבל גם תחושות בצורת. הוא תמיד שרד כל מעידה, ובגיל 60, גורדון סאמנר, סטינג בשבילכם, עדיין ענק.
- מה כתב אור ברנע ליום הולדתו ה-65 של פרדי מרקורי? ראיון עם קוקו סאמנר. לא רק הבת של סטינג זוכרים? סטינג ביקר אצלנו ב-2006
יותר משלושים שנה חלפו מאז המוזיקה של סטינג נכנסה לנו לחיים. אפשר יהיה לנסות ולנתח את הכישרון הייחודי שהאיש ניחן בו, אבל אלטון ג'ון פעם סיכם את העניין במשפט ואמר שסטינג "פשוט יודע לכתוב שירים מאוד יפים". מעבר לכתיבה, לביצוע ולאישיות, סטינג גרם לי מאז ומתמיד לטוס רחוק בדמיון. לא משנה כמה פעמים אשמע את שיריו מהתקופות השונות, תמיד הוא יגרום לי ולסיטואציה שבה אהיה, להיות בלי ולהרגיש עם.
אם "פינק פלויד", "הדורס", "הביטלס" ועוד להקות משנות השישים גרמו למאזינים לצלול לטריפ צבעוני במדבר ובשמיים, המילים והצלילים של סטינג תמיד הפכו אותי מבוית. רגוע ושליו ומסביבי אנשים שאני אוהב, נדיבים ואופטימיים. עם חיוך על הפרצוף וכסף מזומן בארנק.
העוקץ והדבש
והפנטזיות נראות בערך כך: אני רואה אותם בקבלת פנים ביתית בחצר וילה בהרצליה פיתוח, צמודה לחוף. חגיגה עם הרבה אהבה באוויר, אולי בעקבות חתונה משמחת. היא נפתחת בשעת בין ערביים. חלק מהמשתתפים לבושים במיטב בגדיהם, החליפות והשמלות האופנתיות ביותר, ואחרים דווקא יחפים, לבושים בצניעות.
עם חיוך על הפרצוף וכוס יין אדום יקר ביד. "The Hounds Of Winter"
על הדשא הוצבו לפידים גבוהים ובוערים, המפות על השולחנות לבנות צחורות, האוכל מגוון וגורמה, לא כבד אבל משביע. הם מדברים אחד עם השני ומחייכים. חלקם משפחה, חלקם מכירים, חלקם נפגשים בפעם הראשונה בחייהם. רוח הים נושבת ומלטפת את פניהם. הם מאושרים. ברקע, סטינג מתנגן.
אני רואה אותם בדירת הפנטהאוז שלהם ברחוב מאז"ה בתל-אביב. בסלון חלונות זכוכית הנפרשים על כל הקיר הפונה למערב, הם רואים משם את הים. אדניות העץ שעל החלונות מלאות בצמחים בכל הצבעים, יפים כאילו הרגע הגיעו מהמשתלה. אורות צהובים קטנים מאירים את כל הבית הלבן והמצוחצח. המזגן באוויר קריר ולא מקפיא. במטבח מתבשלת ארוחת ערב, האבא מבשל לילדים והריחות נפלאים. האמא משחקת איתם על השטיח הארוג בסלון. וברקע, סטינג מתנגן.
אחרי שיאכלו, הילדים יירדמו ברוגע. ואז יגיעו החברים של ההורים. הם ייפתחו בקבוק יין אדום יקר, יאכלו קוביות שוקולד שוויצרי דקות וידברו על החיים. וברקע, סטינג יתנגן. כשהחברים יילכו, הם ייפרשו לחדר השינה ולפני שיירדמו, יהיה להם סקס אדיר. וברקע, סטינג יתנגן.
וברקע, סטינג מתנגן. "Seven Days"
מאז שהייתי בן 17, ולראשונה טבעתי עמוק במוזיקה של סטינג, הייתי מנסה לחקות את הסצנות האלה. אין באמת "אותם", זה הכל אני, כולם שייכים לרגע שהייתי רוצה להיות בו. הייתי ממלא את החדר בבית של ההורים שלי בעציצים גבוהים על החלון ונורות כריסמס צהובות. פותח את החלונות לרווחה ולוחץ פליי. לפעמים מזמין חברים או בנות, כאילו אנחנו בבית השגריר. בלי שום ספק רגעים קלישאתיים, דביקים ומביכים. מצד שני, בלתי נמנעים.
אכלנו מאותו המסטינג
זו המוזיקה שמשתלטת עליי ועד היום גורמת לי לדמות את אותה הסיטואציה כשיש לי כבר משפחה שלי. האמת היא שאחרי הרבה שנים לצד המוזיקה של סטינג, אני כבר לא תמיד צריך לייפות את החדר או הנוף שבו מתנגנים השירים. אני פשוט מרגיש אותה. מרגיש שאין בעיות בחיים ושיש עושר גדול. שני דברים מאוד רחוקים מהמציאות.
יש הרבה סיבות למה המוזיקה של סטינג מספקת לי את הפנטזיה הביתית המושלמת. למה היא גורמת לי להרגיש שאני איש משפחה עשיר, רומנטי וגם בשיא הכושר. אולי בגלל שסטינג הוא בעצמו כזה. אלה תכונות שתמיד ייצג באופן נפלא לצד השירים שכתב.
בלי בעיות ועם עושר גדול. "Still My Beating Heart"
ואולי זה קולו המדויק והעיבודים הפדנטיים שיישם בשיריו. יש לציין כי התחושות האלה פועלות אך ורק באלבומי הסולו של סטינג ולא במסגרת להקת "פוליס".
אמנם גם אצלה הרגשת האופוריה העירונית קיימת, אך היא הרבה יותר מחוספסת מזו של סטינג לבדו.
אולי בעזרת כישרונו והמוזיקאים הנפלאים שאסף לצידו במהלך השנים, סטינג הצליח ליצור את מוזיקת 'הלובי של המלון' הכי טובה בהיסטוריה. כמו הרגעים בפנטזיה, לפעמים יכולה המוזיקה להפוך דרמטית כמו סוף צפוי של סרט הוליוודי. אבל זו כנראה אחת מהסיבות שאנחנו כל כך אוהבים אותה. ויכול גם להיות שהכל מסתכם במה שאלטון ג'ון פעם אמר, שסטינג בסופו של דבר, "פשוט כותב שירים מאוד יפים". וכשהשירים יפים, החיים כנראה יפים עוד יותר.
