דובוני אכפת לי: מפגש עם דובי פנדה בסין
אחרי שתרו את סין לבדם, הגיעו שלומית לוי ובן זוגה לעיר צ'נגדו, בירת מחוז סצ'ואן והמרכז הגדול ביותר לגידול דובי פנדה, שם פגשו ביצורים המופלאים שבסכנת הכחדה. חלק ב' ואחרון
צ'נגדו - עיר קטנה (רק 10.5 מיליון תושבים - החמישית בגודלה בסין) היא בירתו של מחוז סצ'ואן (100 מיליון תושבים) שבמרכזה של סין.
צ'נגדו היא אחד ממרכזי תעשיית הטכנולוגיה והאלקטרוניקה בסין, וכשמסתובבים בעיר (ברכב כמובן) רואים את סמלי החברות הגדולות בעולם מתנוססים על מפעלי ענק, כמו נוקיה, IBM, SAP, מוטורולה, אינטל ומייקרוסופט. גם מטוס הקרב הסיני המתקדם מיוצר במפעלי התעשייה הצבאית של צ'נגדו. אבל הרי לא לשם כך הגענו לכאן... כ-100 ק"מ מצ'נגדו שוכן המרכז להצלת הפנדות. לפני שלוש שנים ספגה סצ'ואן רעידת אדמה (7.8 בסולם ריכטר), שמרכזה היה בקרבת צ'נגדו. באותה רעידה נהרגו בסצו'אן כ-8,500 בני אדם. היום לא רואים כמובן סימנים לאסון, אבל זה יושב בזיכרון.
עוד כתבות על סין:
בערב טיילנו במדרחוב המקסים של צ'נגדו (Jin Li), וכאן ק' כמעט התגרש ממני, בפעם השנייה בתוך יומיים. היה שם טור של כיסאות שעליהם ישבו אנשים, ובחורות עם פנס קטן ניקו את אוזניהם. כן, ברחוב. כמובן, שכעיתונאית חוקרת מיד התיישבתי כדי שינקו גם לי את האוזניים. כל שערותיו של הבעל ה"פולניה" שלי סמרו, בדאגה שמא מישהו יראה (והרי צ'נגדו מלאה במכרינו...) ומה יגידו... והוא נחרד כאילו ביקשתי ממנו לשבת שם בעצמו. הסירוב היה החלטי. אני יודעת מתי לוותר. ויתרתי על ניקוי אוזניים משובח בעשרה יואן מפאת כבודו.
ברחוב הכינו סוכריית קרמל לפי ציור. לא הסתפקתי בסוכרייה קטנה וביקשתי דרקון. קיבלתי סוכרייה בגובה 50 ס"מ, שבירה ודקיקה. מתנה מקורית לילד בארץ. ק' התבונן בי בייאוש. אין טיסה שאני לא חוזרת עם משהו חריג בגודלו, שביר או או סתם מסובך. אבל עם סוכריית קרמל עוד לא טסתי. רבע שעה אחרי הסוכרייה התרסקה, כי מישהי התנגשה בי. ק' נשם לרווחה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.
צ'נגדו: הריכוז הגדול בעולם של פנדות
למחרת יצאנו לראות את הפנדות, שאוכלוסייתן בטבע המוערכת במאות אחדות הולכת וקטנה. בטבע הן כבר כמעט לא מצליחות להתרבות. הן כל כך מעטות, והן נמצאות במרחקים עצומים זה מזו, שכשהיא כבר מיוחמת למשך 72 שעות בשנה בלבד, ויכולה להרות למעשה במהלך 24-12 שעות בתקופה זו, הסיכויים שלו להריח ולהגיע קטנים מאוד. וכשהוא כבר מגיע, הוא כל כך מגושם ולא מיומן, עד שסיכוייו להצליח לפני תום תקופת הייחום נמוכים מאוד.
בצ'נגדו יש תחנת מחקר לפנדות, ושם נמצא הריכוז הגדול בעולם של פנדות: כ-300 פרטים. באחרונה נעשתה על ידי מדעני המרכז פריצת דרך, שהגדילה את הסיכויים למנוע את הכחדתם, לאחר ששיעור ההישרדות של הגורים עלה ל-98 אחוז בעקבות שילוב של טיפול אימהי ותמיכה מלאכותית. בשנת 2010 הצליח המרכז להביא לעולם ולגדל 168 גורים.
כדי לזהות בצורה מדויקת את כניסתה של הנקבה לתקופת הייחום שלה (המדענים שם עדיין לא הצליחו לפתח את חוש הריח שלהם כדי לזהות את הפרומונים שהיא פולטת במטרה למשוך את הזכרים, ונראה שגם הם כבר לא זוכרים את טעמו...), נערך מעקב צמוד וקפדני הכולל דגימות שתן יומיות במטרה לעקוב אחר רמות ההורמונים. למרות המאמצים הרבים לעודד הזדווגות, דובי הפנדה נשארים אדישים זה לזה, כפי הנראה בגלל היותם בשבי.
יש סיבות רבות לעובדה שהפנדות נכחדות. ראינו את משחק הפור פליי שלהן. מה אני אגיד לכם - חיה דבילית. הזכר עולה על הנקבה - והיא נופלת מהדרגש. היא באה אליו - אבל בכיוון ההפוך. וחוזר חלילה. ואחרי 20 דקות של התגוששות כזאת השניים פשוט מתמוטטים מעייפות והולכים לנוח. במו עיניי ראיתי.
כאילו הפנדה אומרת לבעלה - מאמי, כואב לי הראש. אכפת לך שננסה שוב בשנה הבאה?
ההזדווגויות הנדירות מסתיימות לרוב בכישלון. לזכרי הפנדה יש איבר מין קצר בצורה חסרת פרופורציה, כלומר הדובים חייבים לעמוד בתנוחה מאוד מדויקת כדי להזדווג, ובמהלך המעקב אחריהם גילו החוקרים שהזכרים בשבי פשוט לא מכירים את התנוחה הזאת. לכן החוקרים ניסו שיטות שונות - החל מסרטי וידאו שבהם הודגם זיווג ועד לשימוש בוויאגרה כדי לעודד התנהגות טבעית אצל הדובים.
זה לא עבד. המדענים עברו להפריה מלאכותית. החוקרים כאן גילו שביותר ממחצית האירועים הפנדות ממליטות שני גורים בהמלטה אחת, אך הן נוטשות אחד ומטפלות רק באחיו, כנראה בגלל מחסור בחלב. לכן, בכל פעם שהאם נטשה גור העבירו אותו החוקרים במרכז ישר לאינקובטור, ולאחר מכן החליפו לאם מדי פעם את הגור. כך היא למדה להכיר את ריחם של שניהם, עד שאימצה אותו בחזרה.
הסינים לא מוכרים פנדות לגני חיות בעולם, הם רק מ"משכירים" אותן לתצוגה בתמורה לתשלום נאה, המשמש למרכז הרבייה. מהכסף שנאסף הם הצליחו לרכוש שטח באזור הרי סצ'ואן שבדרום-מערב סין, ושם, בתוך שמורה טבעית, הם מתכוונים להתחיל במהלכי ההחזרה לטבע של הפנדות.
פנדה ג'ינג'ית - יש דבר כזה?
פרט לפנדה הגדולה חיות במרכז גם פנדות זנובות, הנקראות גם פנדות אדומות, על שום צבען הג'ינג'י. הפנדה הזנובה דומה יותר לדביבון מאשר לפנדה, אבל כאלה הן דרכיו של הטבע, ושני המינים, על אף השוני הרב ביניהם, משתייכים למשפחה נפרדת, שנקראת משפחת הפנדיים.
יש כמה מרכזי רבייה לפנדות כאלה בסין, אבל זה המרכז המוצלח ביותר. הפנדות נמצאות במכלאות גדולות ומחולקות לפי שכבות גיל, ממש כמו בצופים. הבוגרים מופרדים מהשכבה הצעירה, ויש גם פעוטון של ממש. כשיש גורים קטנים, העובדים מאכילים אותם בבקבוקים ומנקים אחריהם (למי שמעוניין, ראיתי קבוצת מתנדבים. המתנדבים שאני ראיתי שילמו עבור הזכות לנקות גללי פנדות אבל מתוך המכלאות. כלומר, אפשר לראות את הפנדות ממש מקרוב). אם אתם ממש רוצים, אתם יכולים להצטלם מחובקים עם פנדה. זה עולה 500 שקל.
חשבתם שקשה לגדל תוכי? חשבו שנית. אם תגדלו פנדה תצטרכו לקנות לה בכל יום 20 ק"ג של במבוק, שאותם היא תפריש 150 פעמים במשך היום, כי הפנדות מעכלות רק 20 אחוז מהמזון שהן אוכלות. אגב בסין, לילד מפונק אומרים: אתה מתנהג כמו פנדה.
להתאהב בקיסר סין
נותר לנו קצת זמן לפני הטיסה. החלטנו ללכת לפארק העם, והתמוגגנו. שש תזמורות התאמנו לאיזו תחרות שכונתית, ואליהן הצטרפה זמרת ששרה. שבע מנגינות שונות בו-זמנית בפול ווליום. אני התלהבתי ממה שקרה שם, אבל הפנים של ק' אמרו אחרת... התברר שפלורליזם תרבותי זה לא הוא.
התחנה הבאה שלנו הייתה שיאן, העיר של פסלי הטרקוטה. מאז שקראתי את הספר של מא ג'יאן היה לי ברור שאני חייבת לראות את הפסלים. לא התאכזבתי. חיילי הטרקוטה, אלפי פסלים של חיילים בגודל טבעי, הם נפלאים ומרשימים, לפי כל קנה מידה.
- יצאתי לפסק זמן בין יקומים מקבילים בשלכת של טנסי
- 589 דולר לכריסמס בפראג: בדקנו אילו חבילות נופש לחג המולד נותרו על המדף
- "ישבנו בהוסטל בקולומביה ופתאום מישהו צעק !Free Palestine" – מדריך למטיילים במלחמה
- זאת המדינה האהובה עליי באירופה הקלאסית - והיא לא מפסיקה להפתיע
- אגמים, טרקים ואוכל טעים וזול: ביקרנו במדינה מפתיעה באירופה
האתר המופלא הזה התגלה לגמרי בטעות לפני כ-40 שנה. איכר מקומי התחיל לחפור באר ועלה תוך כדי כך על אחת מן התגליות הארכאולוגיות החשובות ביותר. היום זהו אתר ארכאולוגי פעיל. בשעות אחר הצהריים, כשאחרון המבקרים עוזב, מגיעים הארכאולוגים וממשיכים במלאכת השימור והשחזור לאורך הלילה.
תוך כדי הלימוד שלי על סין התאהבתי בקיסר צ'ין חואנג. הגדולה שלו הייתה בכך שאיחד את סין (שמה היום נגזר משמו). הוא היה הראשון שהחל לבנות את החומה המפורסמת וחפר תעלה באורך 1,000 ק"מ (לפני 2,100 שנים!) מהצפון לדרום. הוא חילק את האדמות למחוזות, ואיחד את הכתב ואת יחידות המשקל.
צ'ין חואנג החליט שהוא לא מוכן למות. הייתה לו אובססיה רצינית בנושא, וכל חייו הוא חיפש שיקוי אלמוות. ולזה אני בהחלט מתחברת, רק שאצלי זה מוסב לאנטי אייג'ינג. מה שהרג את הקיסר בסופו של דבר היה המרכיב של שיקוי האלמוות שלו: כספית. הקיסר המכובד מת מהרעלת כספית.
לרכוב על החומה
מיד כשחזרנו מהנסיעה לאתר חיילי הטרקוטה (באוטובוס מקומי עם 50 תחנות בערך) הלכנו לשער הדרומי של חומת העיר העתיקה ושכרנו אופניים. אפשר להקיף את החומות של העיר העתיקה, שאורכן כ- 14 ק"מ. לכאורה מרחק לא רציני, אבל האופניים כבדים פי שלושה מאלו שהשארנו בבית, ללא מהלכים וללא בולמי זעזועים. פלא שהסינים קשוחים...
הרכיבה על החומה יפה מאוד. רוחב החומה עצמה כמעט 20 מ' - אי אפשר ליפול ממנה ברכיבה - ומשני צדיה גדר ושורת פנסים אדומים. הרכיבה על החומה הייתה גימיק חמוד בשני הקילומטרים הראשונים. אבל אז, כשניסיתי לרמוז לק' שאולי נחזיר את האופניים ונמשיך בטיול בעיר עצמה, קיבלתי סירוב של ממש. ניצני התמרדות? אולי נקמה קטנה על המלון בצ'נגדו? או על סדר היום המוטרף? לא חפרתי. המשכתי.
אחרי שעה של טלטלות סיימנו את הקפת החומה והחזרנו את האופניים. אבל אם ק' חשב שעכשיו אני מתכוונת ללכת למלון הוא טעה, ובגדול. השעה הייתה רק חמש אחר הצהריים. יצאנו בדרכנו לפגודת האווז הגדולה. ומשם, בתשע - חזרנו לרובע המוסלמי ולשוק החמוד שלו. אתם רואים, יש הרבה מה לראות בשיאן. מה אני יכולה לעשות שהיה לנו רק יום אחד.
התחנה האחרונה שלנו הייתה בייג'ין. לכאן הגענו עייפים, מלילות ללא שינה וימים דחוסים ומרתקים. בבייג'ין יש הרבה "אתרי חובה": מקדש השמים, העיר האסורה וארמון הקיץ, מתחם האמנות 798 וכמובן, צריך לראות את החומה. ליום הראשון החלטנו לקחת מדריכה שלקחה אותנו למקדש השמים ולארמון הקיץ. אמנם היא הוסיפה רק מעט למה שלמדתי מהספרים, בתקופת ההכנה לטיול - אבל ק' יקירי התהלך סר וזעף. הוא, לא ממש אכפת לו הצבע של הרעפים, אם הוא ירוק או כחול. הכול אותו הדבר. אותי סימנה המדריכה מיד כתלמידה הכי טובה שלה מכל הקבוצה (אף על פי שהתאפקתי ולא רשמתי, כהרגלי, סיכומים מדבריה).
ארמון הקיץ, שהוא אולי המקום הכי יפה בבייג'ין, היה מוצף מטיילים. מוצף זה לא מה שרואים בשום מקום אחר בעולם. נראה כאילו חצי מיליון סינים עומדים שם. יש שם מסדרון יפהפה של 700 מ', ואנחנו הצלחנו לזוז שם רק בדבוקה אחת אתם.
את החומה של סין אפשר לראות בכמה מקומות. המקטע הקרוב ביותר לעיר (באדאלינג) הוא גם הצפוף והמתויר ביותר, ואחרי הניסיון שלנו, והצפיפות המפחידה בארמון הקיץ, החלטנו להימנע מדוחק ולנסוע לקטע החומה של מוטיאניו (Mutianyu), במרחק נסיעה של כשעה וחצי.
המסילה כולה שלי
שום דבר לא הכין אותנו לעצמה של החומה. רק כשרואים אותה מבינים את הגדולה של סין. החומה עוקבת אחרי הטופוגרפיה המקומית, מתפתלת כמו דרקון, ואנחנו הולכים לאורכה, מטפסים ויורדים, ונכנסים למגדלי השמירה.
המסילה כולה שלי. לא ראיתי אף אחד לפניי. בהתחשב בעובדה שק' יצא 25 מ' לפניי זה אמור היה לעורר תהייה מסוימת, אבל לא חשבתי על כלום. גלשתי לתומי ונהניתי מהנוף. ברגע שירדתי מהקרטינג הגיעו מיד 25 אנשים בדבוקה אחת. אני חושבת שכמה מהם היו מוכנים להרוג אותי. אבל לא התעכבתי לברר.
החוויה שלנו בסין הייתה עצמתית יותר מכל טיול אחר שעשינו במזרח. בזכות הנסיעות באוטובוסים זכינו לראות את הסינים האמיתיים, לא רק את אלה שמוכרים בשוק המשי בבייג'ין. לטייל בסין בלי מדריך ורכב צמוד (כמעט) זו בעיניי הדרך הנכונה לטייל, אם כי בפירוש היא לא מתאימה לכל אחד.
צריך מינון מסוים של חוש הרפתקנות, מומלץ שתהיה יכולת התגמשות כשהדברים לא מסתדרים, והכי חשוב - שיהיה רצון אמיתי ללמוד ולהתכונן. אי אפשר להגיע לסין בלי להיות מאוד מוכן. ההכנה לטיול ערכה כמעט חצי שנה. חוץ מללמוד סינית למדתי וקראתי כל חומר שהנחתי ידי עליו. ידעתי לאן אני רוצה להגיע, איך להגיע ומה לראות. עשיתי שיעורי בית. אבל לא צריך להיות תרמילאי בן 20 בשביל להיות מסוגל לטייל ככה.
אני אסירת תודה לק', שלמרות העובדה המצערת שאם הוא לא אוכל כל שעתיים הוא משתבש, הוא מסכים להיגרר אחרי בת הזוג הקצת מופרעת שלו, לישון לפעמים באכסניות דלות, לקום בשבע בבוקר ולטייל עד חצות כמעט. זה לא מובן מאליו.
ואמרתי לק' שהוא צריך להודות לי על כך שאני כל כך נועזת באוכל. כשבכל פעם שהרעב גבר עליו והוא היה מוכן להיכנס למקדונלדס, שאלוהים ישמור, אני לא ויתרתי לו. אני נכנסת לכל החושות הקטנות, מסתכלת, מדברת עם האנשים, ומצביעה על מה שאני רוצה.
לא. את לא נועזת, הוא אמר, את פשוט חסרת בושה.
- הכתבה פורסמה בגיליון יולי 2011 של הירחון "טבע הדברים
"
- מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות
ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
