הסונטות של שייקספיר: אירוניה עצמית

154 הסונטות של שייקספיר הן החלק האהוב והמוכר מכל מכלול יצירתו. הן נדפסו לראשונה בפורמט פוליו ב-1609 במהדורה פיראטית של תומס תורפ'. ידוע ששייקספיר מסר לקריאה עותקים של כתב היד לכמה מחבריו הקרובים - בדומה לגרסה של שיר שמישהו מפרסם לחבריו בפייסבוק - ואחד מהם העביר אותם למו"ל, ומכיוון שלא היה אז וגם לא במאה הבאה חוק המגן על זכויותיו של המחבר, פרסם אותן המו"ל ("הוריד אותן") ללא רשותו, ללא ידיעתו ואולי אפילו בניגוד לרצונו של המשורר.

"הסונטות". פורסמו לראשונה ללא רשותו של שייקספיר

הסונטות של שייקספיר משופעות באמצעים רטוריים, בביטויי לשון וסגנון: אליטרציות, מטונימיות, סינקדוכות ואוקסימורונים, שלא לדבר על לשון נופל על לשון וכל מיני משחקי שפה שהיו חביבים מאוד על הקוראים והשומעים בימיו. המעניין והמשמעותי מכל אלה היה ה"קונסיט": מטאפורה המתמשכת עם סוג של טיעון מתחילת השיר ועד סופו ומתאפיינת בפרדוקסים ובהצלבות מפתיעות של נושאים שלכאורה רחוקים זה מזה ואפילו מנוגדים זה לזה. אם נמצא, למשל, דימוי מתחום צבאי: מצור, תותח - בתחילתו של השיר, חזקה עלינו שנמצא דימוי משלים, מאותו שדה סמנטי בהמשכו - תחבולה ספרותית שהגיעה להבשלתה במאה ה-17.

שייקספיר לא המציא את הסונטה השייקספירית, הנקראת כך משום שהגיעה לשיא שכלולה תחת עטו - בת 14 השורות, שלוש פסקאות של ארבע שורות ואחרונה של שתיים, עשר הברות בפנטמטר יאמבי - שונה במבנה מהסונטה האיטלקית ("סונטת זה"ב" לפי לאה גולדברג, "זהב" בגימטריה: 14), שהגיעה לאנגליה מהיבשת רק בתחילת המאה השש-עשרה, 200 שנה אחרי פטררקה ואחרי הסונטות העבריות של עמנואל הרומי.

"ועדיין אוהב"

שייקספיר הכיר היטב את כללי הסונטה המסורתית, למד אותם ואז - הפך אותם על פיהם. אבל התכונה החשובה באמת אצלו שלו הן שתי השורות החותמות כל סונטה, המהוות מעין סיכום והערה פילוסופית לטיעון ואנטי-טיעון הקודם להן, בדרך כלל בנימה אירונית, מרוחקת, בניגוד חריף לנימה הרגשנית בשורות הקודמות. דומה שהמשורר מתבונן בעצמו-הכואב בחיוך מלגלג.

נוהגים לחלק את 154 הסונטות מבחינת נושאן, או נמענן, לשניים: עד סונטה 126 ומ-127 ועד 154 - כך בחלוקה גסה שמתחלקת אף היא לנושאי משנה. רק מעטים חולקים היום על כך ש-126 מבין 154 הסונטות של שייקספיר מבטאות את אהבתו לגבר. היו מי שניסו "לנקות" את שייקספיר מכל "אשמה": שייקספיר, אמרו, אינו חורג מהנוהג המקובל בתקופת הרנסנס: לדבר על גבר יקר כעל אהוב נפש, ללא כל קשר ליחסים מיניים. ויש לכך דוגמאות רבות, גם אצל שייקספיר עצמו. כך למשל (בתרגום חופשי) אומר רוזנקרנץ להמלט: "אדוני, פעם אהבת אותי." והמלט משיב לו: "ועדיין אוהב."

בימיו של שייקספיר יחסים הומוסקסואלים נחשבו פשע שעונשו מוות. נראה ששייקספיר

המאוהב דווקא מנצל את הקונבנציה הקיימת: תיאור יחסי ידידות בין גברים במונחים של אהבה, כדי לתת ביטוי לעוצמת רגשותיו, ובכל זאת נזהר להותיר מרווח אמביוולנטי - וזאת על מנת שלא להפליל את עצמו.

אהובו מייצג בעיני המשורר את כל מה שהוא עצמו לא זכה להיות: יפה תואר, בן אצולה, אמיד, נערץ על גברים ועל נשים. השורה הראשונה בסונטה 20 - "פניך פני אישה..." מעלה בזיכרון התבטאות אחרת בקלאסיקה שלנו, בבא מציעא, את ריש לקיש הבוחן את רבי יוחנן יפה התואר ומעיר: "יופייך לנשים..." ורבי יוחנן, מבוהל מעט, משיב: "אם תחזור בך אתן לך את אחותי לאישה." גם הדובר בסונטה זו ובכל שבע-עשרה הסונטות הראשונות מנסה להסיר את האיום הסמוי ומציע לאיש יפה התואר להביא ילדים לעולם, דבר שמשמעו לשאת אישה. רבי יוחנן מצליח לשכנע את ריש לקיש, ובכך מרחיק מעליו את האיום. הדובר בסונטות לא זו בלבד שאינו מצליח, אלא שבעצמו מתמכר ללא שליטה.

בסונטות הנותרות (154-127) נשוא אהבתו היא אישה. המגבלות, כמובן, אינן קיימות כאן ולכן הוא אינו נמנע מפירוט ריאליסטי, במונחים אירוטיים-גלויים, ויש שיאמרו פורנוגרפיים, של שלבי וגלגולי פרשיית ההתאהבות הנואשת באישה הכהה. אהובתו זו היא היפוכו של האהוב יפה התואר, הרך והתמים, המופיע בכל הסונטות הקודמות - בהחלט אינה רכה ובוודאי אינה תמימה.

דיוקן בפוטושופ

שייקספיר, הופך על פיו את התיאור הקונבנציונלי של האישה האידאלית, ובריאליזם מפוכח ואכזרי - בעיקר כלפי עצמו, המאוהב-מגוחך במי שעל פי השכל אינה ראויה לכך - מציג בפני הקורא, במקום דיוקן בפוטושופ, חלק ומרוחק כפני מלאך, תמונת-ראי של אישה חיה, נטולת איפור וללא כל מסכה.

עובדה מעניינת היא שבעודו מתאר ללא רחם את פגמי הנאהבת, בדמות הנאהב הוא אינו מוצא שום פגם חיצוני. וכך יוצא שאצל שייקספיר, דווקא לגבר מיוחסים כל השבחים שמשוררי הסונטות ייחדו לנשים האהובות.

שלושה שחקנים יש בדרמה מורכבת זו שהולכת ומסתבכת: הגבר האהוב, האישה הנאהבת וכמובן הדובר עצמו, קורבן לשתי התאהבויות, כל אחת מהן מבחינתו נואשת מהאחרת. האחד - בהיר ויהיר, האחרת כהה ומרושעת. הוא נופל מן הפח של צעיר הולל ומושחת, אל הפחת של אישה פרוצה ומניפולטיבית. שייקספיר, כדנטה לפניו ,"הכיר" היטב את כל מדורי גיהינום האהבה: רחמים עצמיים, הכחשה, התפכחות, ייאוש, קנאה, התשוקה לנקמה.

הייתכן ששייקספיר מהתל בנו, הקוראים, ולמעשה אינו אלא משחק כאן את תפקיד המאוהב הנואש, שאין בינו לבין האדם שייקספיר יותר מאשר בין ויליאם לבין אופליה? ואולי זו דרכם של גאונים, כמו ליאונרדו דה וינצ'י עם המונה ליזה שלו  - להותיר מאחוריהם יצירת מופת שלנצח צופנת סוד?

המו"ל שהוציא לאור את הסונטות וקיווה לרב מכר, הותיר לנו יצירת מופת.

אבל כרגיל, ציפיות גבוהות ומפח נפש. למעשה, המהדורה השנייה של הסונטות הופיעה רק כעבור כמה עשרות שנים. אפשר לנסות ולשער מה גרם לרתיעה של הקוראים המקומיים. יש הרבה ייאוש ואין הרבה נחמה בסונטות, ואולי נרתעו בשל הרמזים הברורים לאהבה אסורה.

האם נחוץ תרגום חדש של הסונטות? כל גרסת תרגום מביאה נקודת ראות אחרת, מעבר לשינויים שחלו בשימוש הלשוני ולתמורות שהביא הזמן. כוונתי לזווית ראייה אחרת ממש - בהנחה שהתרגום נאמן למקור - כזו של אנשים בעלי יכולת ראייה שונה, הצופים מזוויות שונות, בתאורה מתחלפת, ביצירת אמנות התלויה על קיר במוזיאון.

חיים פסח הוא עורך התרגום לספר "ויליאם שייקספיר - הסונטות", שיצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן. תרגמו מאנגלית: אבי הסנר וגיל הראבן.