מבקשת מכם סליחה

השבוע, במהלך הפינוי ברוטשילד, הסתובבה לה אחת המפונות על החולות של השדרה כשבידיה מונח כל הקיץ שלה - שק שינה, מזוודת בגדים, ערימת עיתונים ששמרה למזכרת. היא עמדה במרכז המאהל וחיפשה מקום להניח בו את כל אלה כדי שתוכל להתחיל לפרק את האוהל שלה, רגע לפני שיגיעו השוטרים ויחרימו את הציוד יחד עם המחצלת שלרגליה. אנשי הסיירת והמשטרה החלו להיאסף, והמתח באוויר עלה. כמה מהשכנים הביטו בשדרה המתרוקנת וחייכו בנוסטלגיה על הרגעים היפים בקיץ, ואחרים שחררו צעקות לכיוון השוטרים. היא פשוט המשיכה לעמוד שם.

כשהמאהל כבר קרס אל החול, והמולה גדולה הציפה את השדרה, ניגש אליה צלם של אחד העיתונים הגדולים, הניח את המצלמה על הארץ והתחיל לעזור לה לקפל את האוהל. כמה עוברי אורח שמטו גם הם את עבודתם לרגע, וחברו לאנשי שדרות "לו-הייתי-רוטשילד" בניסיון לפנות הכל ולשים כמה שיותר מהציוד במחסן שאורגן מראש, כדי שיוכלו להשתמש בו שוב, בקרוב.

עוד בערוץ הדעות:

• בין ייאוש לתקווה ישראלית / אייל גרוס
• ישיבות במקום נובל. ישראל מתאבדת / רון אהרוני
• כמה שמאלנים חטפו מכות. לא ביג דיל / ישי רוזן-צבי
  

לי עמדו דמעות בעיניים. איש סיירת של העירייה, שהסתובב במרץ בשדרה, מחרים ציוד ומפרק אוהלים, נעמד לידי לפקח על הנעשה. רגע לפני שהכל נגמר, הוא הביט בי ולחש, בשקט, "אני מצטער". זה הזכיר לי את השוטרים בשבועות הראשונים של המחאה, שפינו אותנו מחסימות הכבישים תוך שהם עוצרים עשרות פעילים, אך רגע לפני שעזבנו את המקום היו לוחשים לנו, קרוב קרוב לאוזן, "סליחה. אנחנו אתכם. שיהיה בהצלחה".

רגעים אחרונים במאהל רוטשילד, שפונה השבוע (צילום: מוטי קמחי)

נזכרתי גם בנהג המשאית לפני שלושה שבועות, שהחרים את כל העץ ששימש לבניית בקתות במאהל ג'סי כהן בחולון, כדי למנוע את הקמתן מחדש. גם הוא, רגע לפני שנסע הרחק מהמאהל, ירד מהמשאית, נעמד מול המפונים הכועסים וצעק אליהם, "אני מצטער. פקדו עלי לעשות את זה. אני חייב. אבל אני כל כך מצטער. אני אתכם".

בדיון בוועדת הכספים שהתקיים יום אחרי הפינוי ברוטשילד, ישבנו מאחורי חברי הכנסת והאזנו לכולם מדברים, ולטרכטנברג נואם שוב את עיקרי ההמלצות. רגע לפני שהזמינו אותנו לדבר, אחד מחבריי לחש לי, "תגידי לביבי לבקש מכולנו סליחה". הבטתי בו בשאלה. "סליחה על מה שעשה לנו", המשיך אותו חבר, "על זה שהפך אותנו לעבדים". התיישבתי ליד שולחן הוועדה, מתקנת את מיקומו של המיקרופון ומביטה אל חברי הכנסת הרבים שהצטופפו באולם. לא רציתי את התנצלותו של אף אחד מהם, וגם לא של העומד בראשם. אין לנו צורך בסליחות, גם ככה הכל מלא במילים ודל במעשים. זה זמן של סליחות, אמרתי בפתיחת הנאום, אז אולי אפתח אני בהתנצלות.

סליחה על שבמשך שנים לא התעוררנו. סליחה שעד הקיץ האחרון המשכנו את חיינו ולא עצרנו הכל כדי לצאת לרחוב ולדרוש מחדש את השליטה שלנו בהם. סליחה שהתביישנו, שפחדנו לספר לשכנים שלנו ולחברים שלנו שאנחנו כבר לא סוגרים את החודש. שאנחנו קורסים. שמשלמים לנו נורא מעט ואין לנו אומץ אפילו לדרוש יותר. שנראה לנו שמנצלים אותנו, ושזה לא הם, אלא אנחנו. סליחה שראינו אחד בשני תחרות ולא שותף.

סליחה שאיבדנו את התקווה

סליחה על שלא השכלנו להבין שהאנשים שאנחנו מוחים נגדם כל הזמן - ימנים, שמאלנים, דתיים, אשכנזים, מזרחים, עולים, נשים, גברים - הם לא הבעיה, אלא הממשלה שעומדת בראשם ומנותקת מצרכיהם לחלוטין. סליחה שנתנו למערכת החינוך שלנו לקרוס, להפוך מעמדית, לא שוויונית, דלה בערכים. סליחה שהרשנו לבתי החולים שלנו להידרדר עד כדי שלא החולים ולא הרופאים יכולים לסמוך עליהם עוד. סליחה שאיפשרנו לעיתונים שלנו ולטלוויזיות שלנו ולממשלה שלנו להישלט בידי אותם כוחות הון חסרי מוסר. סליחה שהרשנו להם לשחק בנו.

סליחה שהמשכנו לצרוך ולצרוך מבלי להסתכל על המחיר האמיתי שאנחנו משלמים. סליחה על שלא ראינו איך הופרדנו, איך פולגנו, איך הפכנו אנחנו לחייליה של מדיניות כלכלית של הפרד ומשול, של מעמדות רחוקים אחד מהשני ואויבים אחד לשני, והאמנו שכל האחרים נגדנו. סליחה שלא הקשבנו, וסליחה שלא דיברנו חזק מספיק וצעקנו את הבעיות שלנו בקול הכי גדול. סליחה שהמשכנו לעבוד בתנאים לא תנאים, ושהמשכנו להעסיק אחרים ללא זכויות. סליחה שהפכנו לעבדים.

סליחה שהמשכנו ככאלה. סליחה שהלכנו ברחוב חמושים במשקפי שמש, כדי לא לחשוף את אדישותינו. סליחה ששכחנו שניתן להשפיע. שהכל - כלכלה, חברה, בית - הוא יציר האדם, שיש אחראים לקביעת החוקים האלה ועל כן הם כולם בני-שינוי. סליחה שלא זכרנו מי אנחנו, ביסודנו - שאנחנו בסופו של יום חברה אחת, שאנחנו כולנו בני אדם שזקוקים לאותם הדברים, שרק רוצים להרגיש בטוחים בחיינו. בטוחים שיש לנו קורת גג מעל הראש, ויכולת להתקדם, ללמוד, להיתמך על ידי אחרים כשנצטרך. לדעת שכשנהיה חולים יהיה מי שיטפל בנו, וכשנזדקק לכתף להישען עליה לא נמצא את עצמנו נופלים אל הקרקע.

סליחה שלא הבנו מוקדם יותר שכל המלחמות שנלחמנו בינינו או אלה שנלחמנו נגד אחרים גרמו לנו לשכוח את עצמנו. סליחה שלא ראינו קודם כמה שותפים יש לנו. כמה אנשים יכולים לצעוד יחד, אם רק נקרא להם לצאת מהמרפסת. סליחה שלא הבנו כמה אנשים מרגישים בדיוק כמונו. כמה אנחנו לא לבד. סליחה שלא דרשנו את עתידנו בחזרה מוקדם יותר. סליחה שוויתרנו לפני שניסינו, ויתרנו למשך שנים רבות מדי. סליחה שאיבדנו את התקווה. סליחה שלקח לנו כל כך הרבה זמן למצוא אותה מחדש.

לא עוד.  

סתיו שפיר, מראשי מחאת האוהלים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il