עד כאן! זעקת משפחת הרופאים

שורות אלה נכתבות בחדר הרופאים לאחר יום ניתוחים/תורנות, ביקור ארוך במחלקה, קבלת חולים, טיפולים ושחרור של כ-10 חולים מהמחלקה. אנחנו - ערן ודרור וינר - שירתנו בצבא 3 ו-6 שנים כחיילים קרביים ומיד עם תום שירותנו, התחלנו בלימודי רפואה של 7 שנים. ספגנו בבית את תחושת הגאווה והסיפוק בלהיות רופא ובחרנו להמשיך בדרכו של אבינו. כעת אנו בשנה השלישית להתמחות, נשואים ואבות לבנים בני שנה וחצי.

מימין לשמאל: ד" ערן וינר, פרופ' פלטיאל וינר וד"ר דרור וינר(צילום: ציון יחזקאל)

עוד בערוץ הדעות:

• השתן עלה לה לכובע / זיו לנצ'נר
• רק מהקוטג' אכפת לכם? ומה עם בריאות? / ליאור ינקלסון
• שכטמן עם זקן וציצית / חיים אמסלם
  

התחלנו את לימודי הרפואה מתוך תחושת שליחות, אנחנו אוהבים את עבודתנו בכל לבנו. אולם, תנאי ההעסקה, שלנו ושל כלל המתמחים הביאו אותנו לנקודה שאליה לא רצינו להגיע בה אנו אומרים בקול רם וללא כל בושה - עד כאן!

עד כאן - לזלזול המתנשא של ממשלתנו ברופאים הצעירים שנותנים את נשמתם למערכת.

עד כאן - למשא ומתן עם פקידי אוצר שלא מבינים, או שבוחרים לא להבין, את מצוקתנו ועסוקים, בזלזול מתנשא, בניסיונות בלתי נגמרים למסמס את מאבקנו הצודק.  

עד כאן - לראש הממשלה, שעסוק בכל עניין קטן כגדול, חוץ ממאבקנו שחשוב כל כך לעתיד הרפואה הציבורית.  

עד כאן - לתנאי העבודה המאלצים אותנו לסכן את מטופלינו בשל עייפות, חוסר אמצעים ועומס בלתי נתפש.  

עד כאן - לנסיונות למכור לנו, שוב, הסכמים מורכבים ומפולפלים שאין בהם פתרון אמיתי למצוקות.

עד כאן - לתורנויות של 28 שעות ויותר של לחץ בלתי פוסק ללא תגמול מספק.

עד כאן - לעייפות הבלתי נתפשת בין תורנות לתורנות, וביניהן הניסיון לתפקד כהורה, בעל, בן וגם תלמיד - שכן הלימודים המקצועיים ממשיכים תוך כדי ההתמחות.  

עד כאן - לשבועות בהם איננו מצליחים לראות את המשפחות שלנו ולנהל חיי משפחה אמיתיים.

עד כאן - להתבוננות המעליבה בתלושי השכר שלנו ולתחושת העלבון והכעס.

עד כאן - לעובדה הבלתי נתפשת שהבייביסיטר לבננו מרוויחה יותר ממה שאנו מרוויחים בזמן הזה בתורנות.

עצרו את הרכבת

אדוני ראש הממשלה, שר האוצר, סגן שר הבריאות, בכירי מערכת הבריאות וכל מי שידו בדבר: ההיסטוריה העמידה אתכם במקום מורכב. מצד אחד "נפלתם" במשמרת שלכם על דור רופאים נחוש, ערכי, כנה, רציני בכוונותיו ואמיץ. הדור שלנו לא ייאפשר לכם להמשיך בהתעללות האכזרית בנו ובמטופלים. מצד שני, ההיסטוריה גם שמה אתכם במקום שבו יש לכם את היכולות לשנות. היכולת להקשיב , לתקן ולהירשם בדפי ההיסטוריה כמתקנים ולא כמחריבים. היכולת להנהיג חברה שמטפחת ומתגמלת את אלה שראויים לכך באמת.

רוצים סוף למסע העצוב. מתמחה באיכילוב(צילום: מוטי קמחי)

כוונותינו רציניות. אילצתם אותנו באכזריות לצאת למאבק שכל כך לא רצינו בו. גלו מנהיגות. עצרו את הרכבת הזו לפני הידרדרותה לתהום ואל תאלצו אותנו לעשות את מה שאנו מוכנים לעשות באומץ - להחזיר לכם את המפתחות, לחפש עבודה בתחום אחר, להרים ידיים ולוותר. עשינו הכל כדי להתריע ולהסביר ונתקלנו בחומה אטומה של זלזול, אטימות ויהירות שהגיעו כעת לשיא. האחריות שרובצת על כתפנו כמשא כבד עומדת לעבור אליכם. תקוותנו שראש הממשלה יגלה מנהיגות, גם אם מאוחרת, וישים קץ למסע העצוב הזה.

שואלים אותנו, וגם את אבינו, לא פעם (במיוחד הציניקנים): "הכיצד נתן לכם אביכם ללכת וללמוד רפואה ביודעו את הקשיים שנעמוד בפניהם במהלך כל חיינו כרופאים?". לא אחת שמענו אותו עונה כשעיניו בורקות שהוא גאה שבניו בחרו במקצוע כה נעלה ולא אצו כמרבית חבריהם לעסוק בהיי-טק, לעשות "אקזיט" ולהסתדר בחיים. היום אנחנו לא בטוחים שעדיין אבינו חושב כך.

ואם מדברים על אבא, הנה מה שיש לו לומר לכם: רבות נכתב בימים האחרונים על איכותם של העומדים במערכה המהווים את חוד החנית של מערכת הרפואה האשפוזית. ראיתי וקראתי הרבה דברי הבל בימים האחרונים שניתן להפעיל את המערכת הציבורית, לפחות לזמן קצר, ללא מתמחים. אני מנהל מחלקה פנימית ותיק (מ-1986) ואני מודיע פומבית שאין כל אפשרות להפעיל מחלקה פעילה ללא מתמחים! המערכת תקרוס, המחלקות ייסגרו לחולים חדשים וינסו לשחרר כמה שיותר חולים מהמחלקה.

כל ההתעסקות בחשבונאות בחדרי המצב, הפתרונות המוצעים של ביטול חופשות (כמה רופאים נמצאים בחופשה?) הסבה של רופאים מהמרפאות למחלקות האישפוז, מתן היתר עבודה לכאלה שגמרו את לימודיהם ועדיין לא קיבלו רשיון לעסוק ברפואה (אני מקווה שאיש לא חשב ברצינות על שטות שכזו ) - הם שלשול של מילים, ללא פתרון רציני מאחוריהן. מכאן שהפתרון היחיד המסתמן הוא להגיע להסכם עם המתמחים ולהחזירם לעבודה סדירה, שכן את נשמתם הם נתנו ונותנים למערכת הרפואה.

חומה אטומה של זלזול. המתמחים מפנים חולים למשרד האוצר (צילום: בועז פיילר)

שני בניי מתמחים בשנה השלישית. אתמול הראה לי בני את תלוש השכר שקיבל ב-1 באוקטובר שבו נכללה כבר "פעימת שכר" נכבדה. בחישוב פשוט, בני שהקדיש 7 שנים ללימודי הרפואה (שלא נדבר על ההוצאה שהיתה כרוכה בכך) מרוויח את הסכום ה"אדיר" של 31.5 שקלים לשעת עבודה. מדינה שכך מכבדת את העלית שבאנשיה שעוסקים במקצוע הנעלה ביותר - מוטב שתשפיל את עיניה.

מיהם המתמחים הללו? בהיותי מנהל מחלקה פנימית, קל לי יותר להציג את הנעשה במחלקה הפנימית. אני התחלתי את התמחותי ברפואה פנימית בשנת 1975. אז היה התקן של מחלקה פנימית בבית חולים מנהל מחלקה + רופא על כל 5 מיטות. מחלקה פנימית ממוצעת מכילה 36 מיטות, כך שהעבודה במחלקה הפנימית דאז התחלקה בין 8 רופאים (2-3 מומחים ו5-6 מתמחים). המחלקה הפנימית דאז טיפלה בכ-1,800 חולים בשנה.

פי 2 מטופלים, עוד 2 תקנים לרופאים

35 שנים לאחר מכן, קיבלה אותה מחלקה 2 תקנים נוספים ("תקני ברבש") כך שכיום במחלקה פנימית כזו עובדים 9 רופאים (כ-3 מומחים ו-6 מתמחים). לכאורה מצבת כוח האדם גדלה, אך אותה מחלקה טיפלה בכ-4,200 חולים, בחולים זקנים יותר (האוכלוסיה מזדקנת, מה לעשות) בתחלואה קשה יותר, בתפוסה גדולה יותר, בפחות ימי אשפוז בממוצע עם פחות כוח רפואי.

במשך השנים הללו, העבודה במחלקה הפנימית הפכה לקשה יותר ויותר, עד להיותה על סף הבלתי אפשרית, ורוב העבודה נעשית על-ידי המתמחים. רופא מתמחה בפנימית מבצע בממוצע כ-9-10 תורנויות לחודש קשות מנשוא.

תורן אחד, שלעתים קרובות רק בראשית התמחותו, אחראי לבריאותם של כ-50 חולים רובם במצב קשה (מונשמים, קשישים, חולים במחלות לב, מוח, ריאות ברובם קשים - אין בריאים במחלקה הפנימית), לקבל 15-20 חולים חדשים למחלקה, לקחת את כל הבדיקות השגרתיות והדחופות, לטפל ולהזריק תרופות. כל זאת בלחץ גובר והולך של משפחות החולים הרואים, בצדק, את יקירם כזכאי לטיפול הטוב ביותר, ומיד.

כשמפנימים כמה קשים הם חיי הרופא המתמחה במחלקה הפנימית (ולא רק בה) והתגמול מביש, מבינים מדוע פחות ופחות רופאים רוצים להתמחות ברפואה פנימית ורובם פונים למקצועות קלים ונוחים יותר או עוזבים את המערכת לעבודה קשה פחות ומתגמלת יותר. הקצאת התקנים הנוספת, כפי שהושגה בהסכם החדש, מבורכת, אך צריך לדאוג לכך שניתן יהיה לאייש תקנים אלו ברופאים המרוצים לא רק מעבודתם אלא גם משכרם.

רוב מנהלי המחלקות שאיתם דיברתי בימים האחרונים תמימי דעים שגם לאחר חתימת ההסכם החדש, התגמול לרופאים המתמחים מבייש ומבזה. אני קורא למשרד האוצר, למשרד הבריאות, לראש הממשלה להתעשת ולהגיע להסכם עם המתמחים, המכבד את שני הצדדים, ושיביא לפחות לשקט חלקי במערכת הציבורית.

פרופ' פלטיאל וינר, מנהל מחלקה פנימית א', המרכז הרפואי הלל יפה בחדרה, ד"ר ערן וינר, מתמחה בגינקולוגיה ומיילדות, בית החולים וולפסון בחולון, ד"ר דרור וינר, מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים הלל יפה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il