קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא ברטולד ברכט
קובי מידן קורא קטע מתוך "משפטו של לוקולוס" מאת ברכט, וממשיך לספר על הרקדנית הגרמניה שמוצאת עצמה בתל אביב רוקדת עם יונים - בעירום. בואו להאזין ולקרוא
1.
אחרי ההופעה חיכה שאול לשרה במקום שבו נדברו להיפגש, בשולי הכיכר הגדולה במרכז סוזן דלאל. דווקא הבגד הרטוב של שרה - בד לבן נצמד בשקיפות לחה לחלקת בשר נרמזת - הוא שנותר מתנוסס בעיני רוחו, לא העירום שלה. אנשים רעננים, לבושים היטב, חלפו על פניו. הוא חש מגושם, כבד פה. הוא לא הִרבה להגיע לכאן, אבל כיכר האבן המלבנית היתה מאז ומתמיד מכוערת בעיניו, על תעלות ההשקייה המעושות החורצות אותה, עצי התפוז הסמליים הנטועים בה, ובתי האבן המתהדרים בפשטותם שמקיפים אותה; שאול נטה להשלים עם צביעות אבל בז לנוסטלגיה.
ברגע הראשון התקשה לזהות את שרה. על הבמה היתה דמותה רבת עוצמה ואילו עכשיו ניצבה מולו בחורה נמוכה למדי, מכונסת, כמעט ילדותית (אבל לא שברירית, חשב שאול). שערה היה רטוב ואסוף, היא לבשה ז'קט ג'ינס כבד על שמלה ארוכה ועבה, כאילו מנסה לאזן בגודש בד את מראה הבשר החשוף.
דווקא היא זיהתה אותו מיד. היא לחצה את ידו ואמרה באנגלית "אתה בטח שאול". את שמו בטאה באופן גרמני מאוד: תנועת ה-אָה מורחבת, ה-ל' מתנופפת כדגל. הוא אמר "כן, כן, נחמד פגוש אותך", ולא הצליח למצוא דבר מה שמן הראוי להוסיף על המופע. "וזה מה שקיבלתי להעביר לך," אמר באנגלית והגיש לה את החבילה העטופה נייר. היא נטלה את החבילה מבלי להביט בה, הודתה לו והציעה שאולי ימצאו מקום לשבת.
הם החליטו להתרחק מהמולת המבלים של נווה צדק, והחלו לפסוע לעבר הסמטאות הקטנות שבין מגדל שלום לשוק הכרמל, שבאחת מהן, כך סיפרה, נמצאת דירתה. זמן מה פסעו בשתיקה ואז אמר שהיא נראית רגועה יחסית למי שירדה מהבמה לפני זמן קצר. היא חייכה ואמרה שלא תמיד כדאי להאמין למה שרואים והוסיפה ואמרה שההליכה עוזרת. היא שאלה איך הוא בעצם קשור לאביה, והוא חזר בפירוט על מה שהסביר לה בקצרה בשיחת הטלפון: משרד עורכי הדין שבו הוא שותף קשור ליבואני פולקסוואגן. כך יצא שהוא ואביה החלו להחליף ביניהם מיילים מקצועיים, ונוצר מעין קשר אישי.
לפני כמה ימים ביקר בגרמניה אחד השותפים במשרד ואביה מסר לו את החבילה כדי לחסוך זמן, כך אמר. גם הוא עצמו, שאול, היה בעבר בדרזדן, אבל זה היה לפני שהכיר את אביה, וכמובן - במפעל הישן, לא ב"בית הזכוכית" החדיש שנחנך זה עתה.
"גם אני לא הייתי שם", אמרה שרה. "כבר כמעט שנתיים". הם חלפו ליד בית כנסת ישן שדלתו היתה פתוחה מעט, למרות השעה המאוחרת, ופס אור קלוש דלף ממנה אל שלט - "לעדת התימנים" - ואל פיסת אספלט מרובבת כתמי שמן. באפילה שמשמאלם, ליד גדר אבן, שייף חתול ציפורניים על מושב של קטנוע. הבתים הקטנים של נוה צדק התחלפו בצלליות מגודלות יותר, רבועות, של בתי דירות ישנים. הם התיישבו בגינה קטנה שנראתה פרי יוזמתם של כמה דיירים נמרצים. ספסל קטן, נדנדה ישנה שצבעה החדש מסתיר חלודה. הירח היה כמעט מלא, האוויר היה כמעט קריר. שרה הוציאה ג'וינט. שאול החליט לעשן, בפעם השניה בחייו.
2.
כל הלילה קרסו התאומים שוב ושוב על מרקע טלויזיה המודמם בחדרה שבאמסטרדם. רצפת העץ חרקה תחת מיטתם. להט תנועותיהם התאבך עם עשן המגדלים הבוערים, האנשים הקופצים אל מותם, סוף העולם, ראשיתו. שרה לא חשה מעולם חשופה כל כך, בוערת; הרקדן שלה - כך כינתה אותו, "מיי דנסר" - אמר לה שגם הוא לא.
תחילה הביכו התיאורים המוחשיים את שאול, מה גם שהגוף הזה היה עתה קרוב אליו כל כך, על הספסל. אבל אט אט שקע לתוך הסיפור, ומבלי משים נוצקו בתוכו החושך והסם לתבנית שהתלכדה עם פניה, ועם כתם הלובן המטושטש של קיר מואר-ירח מימין לה. פניה היו יפים מאד בעיניו, חצובים בחושך. כשסיפרה על תשוקתה האירה את תחושתו. הקרסול השרירי ההוא הגיח מן השמלה. כף רגלה היחפה בחול נתקלה במעטפה החומה שהונחה שם.
"אלה מכתבים של סבא שלי," היא אמרה ופלטה עשן לעבר השמיים האפלים. מבטה חיפש את עיניו. משהו מעוצמת הבימה שלה הבהב באפלת הגינה.
"אה", אמר שאול, והמתין. מה דחוף כל כך במשלוח מכתביו של סב.
"זה באמת סיפור ארוך", אמרה שרה.
היא באה בעקבות הרקדן שלה לישראל, נטשה את ההתלמדות באמסטרדם טרם זמנה, גם לא עברה בדרזדן להגיד שלום. היה דבר מה נואש, דחוף, בהזדקקותה לו. משהו שחוותה לראשונה בחייה, שלא היה לה מובן, שטפטף חֶסֶר גם לרגעים המזוקקים ביותר של אושר, שהתמכרה לו.
"אמא שלי ממש ביקשה שאבוא לשם, להגיד שלום. וזה... לא התאים לה, או להם. הם בדרך כלל יותר... היא אמרה שזה יעזור לאבא שלי, וזה היה הכי משונה". היא השליכה את בדל הג'וינט ורמסה אותו בעקב כף רגלה הנעולה, ושאול חש, להפתעתו, שמשהו בו נרגע מרגע שהועלמה הראייה המפלילה.
"זה מוזר להגיד, בטח כאן, אבל אבא שלי הוא מה שאתם קוראים דור שני. אבא שלו נהרג בהפצצה הגדולה על דרזדן כשהוא היה בן שנה. כמובן, אבא שלי לא זוכר אותו, אבל כל הילדות שלו עברה בעיר שנהרסה, נעלמה, ועם תמונה של אבא שלו על הקיר, אתה מבין?"
שאול הנהן, אבל לא אמר מילה. חלפו פחות משלוש שעות מאז ראה לראשונה את האישה היפה שיושבת עכשיו קרוב כל כך, וכבר הספיק לראות את עירומהּ, לשמוע על ליל האהבה שלה, לצלול לכאבים המשפחתיים שלה. ובכל זאת, כמה היא רחוקה, כמה לא מושגת לו.
"כל העניין עם התאומים פשוט הרס את אבא שלי. אמא שלי אמרה לי שהוא לא ישֵן, לא מפסיק לראות טלוויזיה, ויום אחד אפילו לא הלך לעבודה. היא אמרה שזה כאילו מזכיר לו דברים שהוא בכלל לא חווה. לכן היא ביקשה שאני אבוא, לא בשבילה." היא הרימה את החבילה מהחול, הניחה אותה בחיקה התבוננה בכתובת הרשומה עליה. "אבל אני הייתי חייבת להיות עם הרקדן שלי, הייתי חייבת להגיע יחד איתו לישראל, לנחות איתו ביחד כאן. משונה שאני מספרת לך את זה, אני מתנצלת..."
שאול נגע בה. הוא הושיט יד ונגע בזרועה המונחת בחיקה, ואמר: "לא, זה בסדר, באמת".
"וגרנו ביחד, לא רחוק מכאן, והתחלתי לעבוד עם קבוצה של רקדנים צעירים, לא איתו. אחרי כמה חודשים התחלנו לעבוד על 'מסע הצלב של הילדים', שראית הערב, ואתה מבין איזה תהליך הייתי צריכה לעבור בשביל זה..."
"אני בטוח", אמר שאול, "זה... מדהים, באמת". עכשיו לא היה צריך להתאמץ כדי למצוא את המלים הנכונות. הוא התקשה לזהות את עצמו. אבל היא זיהתה בו דבר מה עכשיו. המרחק הקטן ביניהם התמלא פתאום רחש סמרמר, טעון.
"זה שיר של ברכט, מסע הצלב של הילדים. דווקא לא אני הבאתי אותו, אני לא ממש אוהבת את ברכט... הוא קר כזה, צודק כזה, גם כשהוא טועה, מבין? הוא קצת שייך לגרמניה המזרחית... בכל אופן, זה קשור לאיזה מסע צלב שעשו ילדים מגרמניה וצרפת במאה השלוש עשרה כדי לשחרר את הארץ הקדושה. ותוך כדי עבודה קרו שני דברים - הבנו שבחלק עם היונים אני אהיה צריכה להיות ערומה לגמרי".
עטלף עבר באיוושה שקטה כמה מטרים מעליהם, מעטר את הדממה.
"אני חייבת לשתות משהו... אולי ניגש לדירה שלי? היא ממש קרובה".
"עוד מעט, עוד מעט" אמר שאול בקול שלא הכיר. הוא לא יעמוד בתזוזה שתפרק את התבנית הזאת: החושך, הסיפור, פניה, גופה הקרוב.
"טוב" היא חייכה. היא הבינה.
"והדבר השני שקרה הוא שהרקדן היפה שלי התחיל..." היא חיפשה מילים, "להיות דתי".
3.
בסופו של דבר הם לא הגיעו לדירתה באותו לילה. היא המשיכה לספר לו: הרקדן היפה הלך והתרחק, גם כעס על עירומה, גידל זקן ובסופו של דבר השאיר לה את הדירה ונעלם במושב ליד צפת; להפתעתה, היא חשה מעין הקלה. מרגע שנותרה לבדה החלה לבחון באמת את עובדת היותה גרמניה בת דרזדן בתל אביב של 2002, כך אמרה. גם המשבר של אביה תרם לכך. היא הבינה כמה כאב אסור - לא לגיטימי, רב שכבתי - אפף את ילדותה בין הבתים החדשים מדי של דרזדן. היא ביקשה ללמוד על סבא שלה. אחר כך התנשקו. מאוד.אחר כך ליווה אותה לדירתה ולא עלה. היא לא הציעה והוא לא רצה.
הוא חזר לביתו וניגש לעותק הישן, בעל הכריכה הסגולה המכוערת של "בית מטבחיים חמש". הוא פתח אותו באצבעות הלומות מעט, והבחין להפתעתו ששם הספר ארוך משזכר: "בית מטבחיים חמש או מסע הצלב של הילדים. מחול חובה עם המוות".
4.
למחרת בבוקר סיפר על כך לאביה של שרה, שהמתין לו במתח רב בבית מלון בצפון העיר.
גם האב הופתע. הוא קרא את הספר כמובן, אבל לא זכר את כותרות המשנה. אולם עד מהרה שב האב למה שעניין אותו באמת. הוא לא הפסיק להתנצל ולשאול: איך היא נראית, האם טוב לה, האם יש לה חבר חדש, האם האולם גדול, כך שהוא יוכל לבוא לצפות בה בלי להתגלות?
שאול ענה באריכות ובסבלנות. היא נראית טוב, אפילו טוב מאד. ככל שהוא יודע אין לה חבר. האולם אינו גדול מאוד, אבל למה, בעצם, הוא מסתתר מפניה? הוא לא ראה צורך לספר לו על העירום. גם לא על הנשיקה.
הקטע מתוך סיפורו של ברטולד ברכט , "משפטו של לוקולוס", כפי שפורסם ב"מטעם".
