חזרנו ארצה לרפא במערכת חולה
מערכת הרפואה שחיכתה לנו לא השתקמה מאז שעזבנו, להיפך: בתי החולים עמוסים, הצוות שחוק. טור כואב מאשת מומחה שחזר עם משפחתו לאחר שבע שנים בארה"ב לרגל גיוס הבן
קשה לשכוח את שנות ההתמחות של בעלי הרופא בישראל. השנים בהן גם הקמנו בית, ילדנו את ילדינו ובהן גם אני (בלית ברירה) עבדתי במשרה מלאה בהיי-טק. שנים של מרירות, של אמהוּת חד-הורית, של אבא שמגיע הביתה כל כך מעט, כל כך עייף ושל אמא שמנסה לג'נגל בין העבודה לתינוקות ולבית.
ואז למרבה המזל הגיע שלב התת-התמחות (Fellowship) בארה"ב. גם שם עבדנו שנינו, גם שם גידלנו (והולדנו) ילדים והחזקנו בית. גם שם בעלי היה מעין מתמחה, שעובד קשה ועושה תורנויות, אבל איכשהו הכל היה יותר רגוע. יותר מסודר. היו חופשים מוגדרים, סופי שבוע מסויימים פנויים ממחוייבויות, ואפשר היה לחיות בנוחות עם המשכורת שלי. אה כן, וגם ידענו שכשנחזור לארץ בעלי יהיה רופא "מומחה" ולא "מתמחה".
עוד בערוץ הדעות:
בואו נשחרר את כל האסירים / עדי מינץ
מה מחכה לאמנה מונא בעזה? / יורם שוייצר
תג המחיר של הכיעור המוסרי / נמרוד אלוני
השבר הגדול קרה בחזרה ארצה. למרות הסטטוס השונה, העבודה הפכה קשה ואינטנסיבית יותר. האחריות גדלה, והשכר עדיין לא איפשר אפילו יציאה לצימר עם הילדים (למקרה שאפשר היה בכלל להשתחרר מבית החולים). אני עוד זוכרת היטב את תחושת העלבון שחשתי כשהתקשרתי לצימרים שונים ושמעתי מה עלות לילה עם הילדים, ואיך בסוף הגענו לקיבוץ נידח שכנראה שכח לעדכן את המחירים.
ואז הגיעה ההצעה המפתה, לחזור לארה"ב עם מומחה שהכיר אותנו בתקופת ה-Fellowship וקיבל מחלקה משלו לנהל. ההתלבטויות לגבי העזיבה היו ממושכות ומייסרות, אבל בכוחות משותפים ארזנו שוב את ביתנו ומשפחתנו, המראנו ופתחנו שבע שנים טובות, מדהימות. עבודה מעניינת בסביבה מתקדמת ונעימה, שמשאירה זמן רב לפעילויות פנאי עם המשפחה (כי העומס על כל רופא במערכת קטן בהרבה), לספורט, לטיולים ולמה שרק רצינו. אני לא עבדתי (לראשונה בחיי, אפשר היה לוותר לגמרי על המשכורת שלי) ונהניתי מהשהות בבית, התחלתי לבשל, התנדבתי ולמדתי. מי היה מאמין שאפשר להציל חיי אדם וגם לחיות חיים כל כך טובים ומספקים?
"עבדנו" במשרה אחת, בבית חולים אחד (פרטי אומנם), וכרופא מומחה, עם תת-התמחות בנושא שאין בו עודף מומחים - מה שגם הקל על קבלת ויזת עבודה בארה"ב. "הרווחנו" פי 4 וחצי בנטו. אם תוסיפו לזה את יוקר המחיה שהיה זול יותר באופן ניכר (כולל הבית המקסים שבו גרנו שעולה רבע מזה שאנו גרים בו בארץ), תבינו ששם חווינו לראשונה את החוויה של לחיות טוב בלי להפוך כל גרוש. מעולם לא רצינו להיות מיליונרים, אבל יש משהו מאוד נעים בידיעה שיש לך מספיק, ושעם כל זה, אתה גם חוסך סכום יפה כל חודש.
בסוף שבע השנים הטובות, הגיעה נפילת החזרה. הבן התגייס, ההורים מתבגרים, המשפחה והחברים הטובים פה בישראל, והפור נפל. שוב אורזים, הפעם עם תחושה שזה סופי. משפצים את הבית ומנסים לתקוע יתדות.
שואבת אופטימיות מהדור הבא
מערכת הרפואה שחיכתה לנו כאן לא רק שלא השתקמה מאז שעזבנו, אלא להיפך: בתי החולים עמוסים, הציוד ישן, על הנהלים לא מקפידים, והגרוע מכל - הצוות שחוק, מתוסכל ואיבד את האמונה שאפשר לשנות, התרגל לעובדה שאין בידיו לספק את השירות הרפואי הנאות למטופליו. חלקו בכלל שכח שיש אפשרות כזו. פגשנו אנשים שבתוך המציאות הבלתי אפשרית הצליחו בצורה כזו או אחרת לבנות להם בועה קטנה, בינונית, שבה אפשר לחיות איכשהו. והשאר? השאר כבר מזמן לא פה, ואם לא יתגייס להם הבן (ואולי גם אם כן), הם יחזרו אולי לבית גיל הזהב כאן בארץ, או שרק יבקשו להיקבר פה בארץ הקודש.
האם נוכל לגמור את החודש עד שאני אתחיל שוב לעבוד? והאם עוד נוכל לפעמים לצאת עם הילדים לאכול בחוץ בלי ייסורי מצפון כשארוחה משפחתית במסעדה עולה יותר מ-500 שקלים?
בימים האחרונים אני מרגישה שאולי יש מקום לאופטימיות גדולה. קם דור שלא מסכים להמשיך ככה, ששבועת הרופא עוד טרייה באוזניו ובלבו ושלא רוצה "להתרגל" למצב הקיים; דור שרואה מסדרון בבית חולים, מלא במיטות של זקנים מאושפזים לצד אנשים שנכנסים ויוצאים; דור שרואה ולא מוכן לתת לזה להימשך; דור שרוצה לעבוד בתנאים שייאפשרו לו לתת את הטיפול הראוי; דור שמבקש שיתאימו את המערכת למאה ה-21 ולגודל האוכלוסיה שחיה פה במדינה; דור שיודע לצאת החוצה ולמחות על מה שצריך.
בואו לא ניתן להם להתרגל למציאות הזאת בלית ברירה, לא ניתן להם לשכוח שאפשר גם אחרת ולשאוף גבוה, בואו נאפשר להם להציל את הרפואה הציבורית בישראל!
רותי בן נפתלי, אשת רופא מומחה
הפנייה הראשונית למערכת ynet בוצעה באימייל האדום. גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
