עמדת ההלכה: מה נותנים תמורת חייל?
שחרורו הקרב של גלעד שליט תמורת כאלף אסירים, הציף אל השיח הציבורי את שאלת המחיר שישראל מוכנה לשלם. הדיון ההלכתי בעניין לא התייחס למצב של מדינה ריבונית שמבקשת לשחרר חייל יהודי. אז איך מתמודדים? הנה התשובות
גילוי נאות: אני חושש שעסקת שליט היא טעות. עם כל ההתרגשות והשמחה לקראת שובו של גלעד שליט, אני מתהלך בתחושה קשה. אני פוחד ששחרור גדודי המחבלים יעלה לנו בדם רב בעתיד. אבל במאמר הזה אני רוצה לכבוש את דעתי הביטחונית, ולהתבונן בסוגיה במבט הלכתי צרוף. מה אומרת ההלכה לגבי עסקאות שבויים?
גלעד שליט בדרך הביתה:
עוד בערוץ היהדות :
הרמב"ם כתב כי פדיון שבויים הוא מצווה חשובה ונעלה מאין כמותה: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" (הלכות מתנות עניים, פ"ח ה"י). אך גם על מצווה חשובה כזו יש מגבלות. המשנה קובעת: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין פ"ד מ"ו).
אז מה המחיר?
השיח הציבורי בישראל קורא לשחרר את השבויים "בכל מחיר". אך המשנה אומרת שאין לשלם עבור
שבויים מחיר מופקע. מהו מחיר מופקע בהקשר זה? יותר ממחירו הרגיל של עבד (מהר"ם לובלין), או: יותר מהמחיר שרגילים הגויים לשלם עבור השבויים שלהם (רדב"ז).
המהר"ם מרוטנבורג יישם את הדין הזה על עצמו, הלכה למעשה. בשנת 1286 ניסה המהר"ם מרוטנבורג לברוח מגרמניה (כנראה לארץ ישראל), נתפס, וישב שבע שנים בשבי עד שנפטר בכלא בשנת 1293. במשך כל התקופה הזו סירב המהר"ם להרשות לקהילה לשחרר אותו בממון מופקע; וזאת בגלל הדין המופיע במשנה.
חכמי הגמרא מעלים ספק מה טעם הדין הזה: האם כדי שלא לגרום לציבור הוצאה כלכלית גדולה - או שמא כדי שלא לעודד את השובים לחטוף עוד יהודים (גיטין מ"ה ע"א). להלכה, מקובל לפסוק על פי הטעם הביטחוני, ולא על פי הטעם הכלכלי. וכך פסק השולחן ערוך: "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם... שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם" (שולחן ערוך, יורה דעה, רנ"ב, ד').
אמנם יש הטוענים כי במקום שהשבוי נמצא בסכנת נפשות, מוציאים עליו כל הון לפדותו, אך החכמים נחלקו בדבר. היו שציינו כי לפי הטעם המובא ב"שולחן ערוך", גם במקרה של סכנת נפשות אין להפריז בדמי הפדיון, שבכך נעודד את החוטפים לחטוף עוד יהודים ולסכנם.
בין קהילה למדינה
ההלכות הללו מדברות בעיקרן על מציאות של קהילה יהודית, ולא על מדינה. אפשר להדגים זאת מן ההלכה הקובעת שאסור לנסות לשחרר את השבויים בכוח: "אין מבריחין השבויים מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עוּלם עליהם ומרבים בשמירתם" (שולחן ערוך שם, ה'). האם מישהו מעלה על דעתו שהיינו צריכים להימנע משחרור חטופי אנטבה בגלל הלכה זו?! ברור שמצב של מדינה ריבונית שונה לחלוטין בהקשר זה ממצב של קהילה מבודדת.
הרב ישראל רוזן (תחומין, ל') טען שכל הדיונים בסוגיה שראינו אינם רלוונטיים כלל לדילמות שעומדות בפני הממשלה בנוגע לעסקאות שחרור שבויים. הדיון בסוגיות קשור בהלכות צדקה, ומוקד הדיון הוא בשאלת הקצאת משאבים ממוניים של הקהילה. השיקולים הממלכתיים והביטחוניים של המדינה הם שונים לחלוטין. בזה נראה שהוא צודק בהחלט. הרב רוזן סיים את המאמר במשפט חשוב: "בתחומי מדיניות שלטונית ניתן חופש נרחב ל'מלכות' לנהוג כמיטב שיפוטה, ולא הכל נשאב מ'סעיף מפורש' בשולחן ערוך" (עמ' 100).
ואכן, הרב שאול ישראלי טען שחייל צה"ל שנשבה - אין כל מגבלה על פדיונו, כשם שאין מגבלה על זכות האדם לפדות עצמו משוביו; וזאת מפני שיש התחייבות בלתי כתובה של המדינה להציל את חייליה בכל מחיר. נציין עוד שההלכה קובעת כי אין מגבלה על הסכום שמשלמים כדי לפדות תלמיד חכם, שהוא חיוני לציבור. ואולי אפשר להשוות זאת לחיילי צה"ל. המהר"ם מרוטנבורג, כאמור, לא השתמש בהיתר זה.
אחרים טענו להיפך מן הרב ישראלי: לדעתם, גם הסברות שמתירות לשלם מחיר מופרז במקרה של סכנת נפשות, אינן נוגעות למציאות של מדינה, שאינה מתמודדת עם מקרה בודד אלא עם אסטרטגיה ביטחונית כוללת. במצב כזה כניעה למחבלים ושחרור רוצחים מן הכלא, עלולים לפגוע בביטחון המדינה לאורך זמן באופן אנוש.
סיכומו של דבר, שאלת פדיון חיילים שבויים היא שאלה חדשה בעולמה של ההלכה, ועדיין לא נתגבשה לה תשובה מוסכמת. ייתכן גם שבסופו של דבר יגיעו הפוסקים למסקנה המסתברת, שההלכה אינה מכתיבה אסטרטגיה מדינית וביטחונית ספציפית, ומותירה זאת ביד השלטון הנבחר. גם אם לא נוכל להפיק מן התורה קווי מדיניות מדויקים, נוכל למצוא בה הדרכה ערכית משמעותית.
שיקולי ההנהגה
מספרים שיצחק רבין אמר כי הסכים לשחרור מחבלים בעסקת ג'יבריל, משום שלא יכול היה לעמוד בפני האמהות. האם באמת אלה צריכים להיות שיקוליו של מנהיג? זו נקודה חשובה מאוד. הרמב"ם כתב שלמנהיג המדינה אסור לפעול על פי הרגש, וכי עליו להידמות לקדוש ברוך-הוא, שגם הוא מחליט לא מתוך הבטן, אלא מתוך הראש.
בנושאים כאלה הלב עובד שעות נוספות. אנחנו לא מצליחים לחשוב בהיגיון ובצלילות. אבל לגבינו זה גם לא חיוני עד כדי כך, שהרי אנחנו לא מנהיגי המדינה. מנהיגי המדינה צריכים להכריע מתוך הראש, ולא מתוך הבטן או הלב.
גם אם אין בתורת ישראל פתרון חד-משמעי, היא מספקת למנהיגינו הדרכה ערכית. שלושה ערכים מרכזיים נוכל למצוא בתורה כהדרכה לעוסקים בפדיון השבויים: ראשית, הערבות ההדדית מחייבת אותנו להתמסר יומם ולילה לפדיון שבויינו. עם זאת, ההלכה הריאליסטית מכירה גם באפשרות שישועת האחד תגרום אסון לרבים, וקוראת להיזהר ממצבים כאלו במידת האפשר. ולבסוף, שאלות כאלו צריך להכריע בראש ולא בלב.
לפנייה לכתב/ת 
