פסטיבל חיפה: פומרנץ מבריק, תאנת'ור מספיק

עוד בפסטיבל חיפה:

• מי רוצה להתחלף עם ערן קולירין?
  

• פרס מיוחד לאסי דיין

  
  

• עדכונים שוטפים גם בפייסבוק של ynet תרבות ובידור

  
  

הסרט, שהקרנתו התקבלה בחום רב, מביא את סיפורו של פסיכולוג קליני, אותו מגלם דיין עצמו, העובד במוקד טלפוני שתפקידו לספק עזרה ראשונה אקספרס לדוויי הנפש באשר הם. כאשר אחד ממטופליו מתאבד בקפיצה ממרפסת דירתו של הדוקטור, מחליט פומרנץ להפוך את האירוע הטראגי לעסק מכניס - השכרת דירתו שבקומה ה-12 בבית דירות תל אביבי, למתאבדים פוטנציאליים. "החיים", הוא מסביר, "הם מחלה עם מאה אחוזי תמותה".

וכך, במשך ערב אחד מזנקים ממרפסתו אל מותם מתאבד סדרתי (שלמה וישינסקי), סא"ל דכאוני (שמיל בן ארי) וקשישה ערירית (רבקה מיכאלי) - ומעשירים בינתיים את קופתו המדולדלת של התרפיסט. במקביל, מסתובב בנו פקח התנועה של פומרנץ (מיכאל הנגבי), ומחלק דוחות חנייה באובססיביות, בשאיפה לזכות בתחרות "פקח נולד".

קומדיה מבריקה ומיוסרת

התוצאה היא קומדיה שחורה מבריקה ומצחיקה מאוד, שמצליחה לפרקים אפילו לרגש. דומה שדיין, מודע למעמדו המכונן כנביא הזעם בתרבות הישראלית (ע"ע "החיים על פי אגפא"), כמו גם להיותו הפסיכולוג הלאומי (ע"ע סדרת הטלוויזיה "בטיפול") - מחבר בדמותו הנוכחית בין שתי הפונקציות הללו, רק כדי לנסח עוד אחת מאמירותיו הניהיליסטיות על חוסר הטעם שבקיום האנושי ועל הדבקות שלו עצמו במוות.

רבקה מיכאלי ואסי דיין ב"דוקטור פומרנץ". כאב אינטימי מעבר לסרט

ישנה מידה לא מבוטלת של עצב ב"דוקטור פומרנץ". דמותו של דיין, שתמיד לוותה בערך מוסף סימבולי, נדמית עתה ככבויה ומיואשת. כמהה בעצמה אל המוות אחרי שסייעה למובסי החיים האחרים לסיים את מנת סבלם בעולם הזה. כך, יש בסרט משהו מיוסר מאוד, איזה כאב אישי, אותנטי, שמחלחל ונוגע מבעד לממד האינטימי של הסרט.

במהלך הצפייה נודדת המחשבה, לא פעם, אל "חגיגה לעיניים", שביים דיין ב-1975, אחד הסרטים הטובים בתולדות הקולנוע הישראלי, שבו גילם יוסף שילוח המנוח משורר ידוע המגיע למושבה צפונית על מנת להתאבד בה. אלא שהסרט ההוא היה קומדיה סוריאליסטית ססגונית, שופעת חיוניות, בעוד שזה הנוכחי נדמה יותר כמו פרידה עצובה מאותו רצף של מקריות, ארעיות וסתמיות המכונה בפי פומרנץ-דיין, "חיים".

המשפחה הפלסטינית המשתנה

"תנאת'ור" ("התפוררות" בערבית), סרטו של תאופיק אבו ואיל, שהוצג אף הוא אמש במסגרת התחרות הישראלית, אינו משתווה ליצירת הביכורים המעולה שלו, "עטאש-צימאון" מ-2004. ועם זאת, מדובר בסרט בעל איכויות ניכרות, מעין אנטוניוני פלסטיני מעוצב ומבוים לעילא.

מתוך "תאנת'ור" (התפוררות). בושל יתר על המידה

במרכז הסרט זוג צעיר ואופנתי ממזרח ירושלים, הוא רופא מבוסס (עלי בדראני) והיא שחקנית תיאטרון מבטיחה (לנא חאג' יחיא). השניים מתכוונים להגר לפריז, אולי כדי להציל את נישואיהם הדועכים, אך ביום עזיבתם מקבל הבעל שיחת טלפון שמשנה את תוכניותיהם.

ייחודו של הסרט נעוץ באופן בו הוא מתאר את המעמד הבינוני הגבוה הפלסטיני, מבלי להידרש לרטוריקה המקובלת של הכיבוש. נכון, גדר ההפרדה כאן, וגם המחסומים, אבל מה שמאיים על יציבותה של הזוגיות הוא משהו אחר לגמרי - תחושת התסכול של האישה, עליה היא מנסה לפצות ברומן ממושך עם גבר צעיר (קייס נאשף), והתמוטטותו של הבעל בעקבות ניסיון כושל להציל חיי נער בבית החולים.

כמו בסרטו הראשון, המפעים, גם כאן מציג אבו ואיל את המשפחה הפלסטינית בתהליך של שינוי ומשבר. יופי החזותי העשיר של "תנאתור" (מלאכת הצילום הופקדה בידי קרולין שמפטייה, שכן הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית, צרפתית, גרמנית ופלסטינית), והאסתטיקה המוקפדת שלו - מהווים אנטיתזה לשממה הרגשית השוררת בחיי הזוג שבמרכזו.

הבעיה בסרט נעוצה בעיצוב המלאכותי מדי של הדמויות, שנדמות שבויות באסתטיקה שלו.

כמה מדמויות המשנה (למשל, אמה השיפוטית-יתר של האישה הצעירה) צצות ונעלמות באופן בלתי מספק, ולעתים נדמה כאילו הסרט בושל יתר על המידה בחדר העריכה.

ועדיין, "תנאתור" הוא יצירה שופעת כישרון, וגם אם הנטייה הרווחת (והשגויה) היא לשפוט לחומרה יוצרים מבטיחים בעקבות סרטם השני - יש הרבה מה להעריך בסרט.