הדתיים ילקו בהלם: יש יהדות חילונית
כפירה בתהליכים היסטוריים היא עניין מקובל בציבור הדתי, ונראה שגם זוכה פרס נובל לוקה בכך. מדינת ישראל לא צמחה בוואקום, ונוח לדתיים לשכוח שלא הם תרמו למהלך. גם כיום, מרבית האוכלוסיה בישראל היא חילונית
עוד בערוץ היהדות :
בגללי ובגלל אנשים שכמותי, הוא טוען, אין עתיד לקיום היהודי בישראל: כל דור של חילונים, הוא אומר בחישוב שלא הסביר מניִן לקוחים המשתנים שלו, מוריש בערך מחצית מן הזיקה שלו לדור הבא, וזה אחריו – רק מחצית ממנה לנכדים, והסוף כבר נראה בעיניו מרחיקות הלכת והמפוחדות.
אנסה להרגיע. לזכותו של חתן הפרס לכלכלה צריך לומר, שהוא מכיר בתרומתה ההיסטורית של היהדות החילונית להקמת מדינת ישראל. אבל הוא נמנע מלהתייחס לשאלה מדוע דווקא הם, ולא המחנה הדתי והחרדי - הפשילו שרוולים, עלו לפלשתינה, הפריחו ביצות והשתדלו אצל אומות העולם.
מאחורי ההשמטה הזאת ניצבת כפירה בתהליכים היסטוריים, שהיא עניין מאוד מקובל בציבור הדתי: הנטייה לראות את דברי ימי עם ישראל כנס נפרד משאר מהלך חייה של האנושות; הנטייה להתבדל מן הגויים ומתולדותיהם, מעוורת לעתים את גדולי ההוגים עד כדי כך, שהם באמת לא מוכנים להבין תהליך היסטורי פשוט.
משחזרים את ההיסטוריה
הציונות לא צמחה רק בוואקום ורק מתוך תפילות "לשנה הבאה בירושלים". היא תוצר לוואי של
מגמת חילון כלל-אירופית ושל צמיחת הלאומיות בקרב בני עממים ואומות שונות ומשונות: הצייטגייסט של סוף המאה ה-19 שוב לא דגל בפתרונות משיחיים ובשלטון דתי עבור קבוצות גדולות של בני אדם, אלא בפתרון לאומי. ברוח הזמן ההוא, קבוצות הולכות וגדלות של יהודים חילונים תאבי אמנציפציה, העזו לחלום את מה שאבותיהם הדתיים וזקניהם החרדים לא העזו מעולם. כזכור, רק מעטים מהם הגיעו לכאן, ובעיקר כדי למות ולהיקבר באדמה שעם כל אמונתם העצומה, לא ידעו לתת לה חיים.
ומאז, יאמר פרופ' אומן, המצב רק הולך ומחמיר. להיפך, צריך לענות לו: המצב אכן משתנה, אבל המסה הקריטית של יהודים בישראל הייתה ועודנה חילונית. והנה, למרות שזיקתה לארץ מוטלת בספק בעיניו, היהדות החילונית הזו הצמיחה מתוכה תרבות מתחדשת ואותנטית, שפת דיבור שאיש אינו מפקפק בחיותה ובנחיצותה, אמנויות ומדעים, ערים וכפרים, צבא עוצמתי, מלחמות והסכמי שלום. ייתכן שכל מעשה היצירה הזה הוא רק בחסדי שמים, אבל היוצרים לא בהכרח מודעים לכך, ולא בהכרח תלויים באמונתם כדי להמשיך לחיות כאן: עובדה, הם חיים. וממשיכים. ושרים "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי".
חלקם עושים זאת ממש ככל האומות. איטלקים אינם זקוקים להנכיח את הקתוליות האדוקה שלהם כדי להיחשב איטלקים, ודי לחלק ניכר מהם בעצם קיומה של תרבות מפוארת שהם צאצאיה, ושזיקתם אליה מובנת מאליה. ברור שמצבנו שונה: אנחנו עדיין עובדים על התרבות הזאת, עדיין מצויים בשלבי הקמה שלה, ומספרנו לא גדול כמספרם.
העתיד שלו מפחיד אותי
ועם זאת, פרופ' אומן יכול לטייל במחוזותיה החילוניים של ישראל, ולהתבשם מעוצמת הזיקה שהוא כופר בה: רוב הסקרים שהוא ודאי מכיר, מצאו ששיעור גבוה להתמיה של יהודים ישראלים גאים ושמחים במדינתם. מדדי הפטריוטיות לא מדאיגים אפילו את אגף כוח האדם בצה"ל, ומי שאינו בוחר לחיות כאן, כבר אינו מסומן כסימפטום של תופעה מדאיגה, אלא כמי שמימש את זכותו האנושית – חילונית כדתית – לבחירה אישית באורח חייו, מבלי שיתפרש כחילוני חסר-זיקה.
דווקא העתיד שפרופ' אומן היה מבקש למדינה הזאת, מפחיד אותי, מפני שבחברה שכולה שומרת מצוות אין מקום לאנשים כמוני וכמו בני ביתי, שלהם הורשתי דווקא את מלוא הזיקה שקיבלתי מהוריי שעלו לכאן, ואפילו השבחתי בהתעמקות בתנ"ך ובשפה, בתרבות ובחיי המעשה בישראל.
חברה שכולה דתית היא בדיוק האנומליה ממנה צריך לחשוש, מפני שהתנהלותן של חברות כאלו בהווה, הולכת מקיצוניות אל קיצוניות. לא צריך להתבונן בנעשה במחוזות הטליבן כדי להבין זאת: די בהקצנה בתוך המחנה הדתי-לאומי שפרופ' אומן מחבב כל כך, כדי להבין שבעוד דור או שניים עניינים כגון זכויות אזרח, שוויון לנשים והתנהגות נורמטיבית בין האומות - לא יהיו קיימים כאן, אם חזונו יתגשם.
פרופ' אומן אולי לא רוצה להכיר בכך, אבל בחשבון הארוך, אחרי ההתנצחויות ומלחמות התרבות, כולנו זקוקים כאן גם לחילונים וגם לדתיים, ובלבד שכולנו נבין שצדיק באמונתו יחיה, וגם בלי אמונתו יסתדר כאן לא רע.
לפנייה לכתב/ת 
