אילותריישן: אייפון עם רגל של תרנגול צעצוע
המאבק בין מוצרים תעשייתיים ייעודיים לבין אילתורים שיוצרים משתמשים ביתיים עולה מדרגה. יש מי שילכו לחנות כדי לרכוש סטנד שעוצב למטרה זו, ויש מי שיבנו אחד מגומיה, קופסת קרטון ישנה, גומי לעיסה ומכנס. פרוייקט אילתוריישן מתמקד בסוג השני של החפצים אבל מגיע דווקא ממעצבת תעשייתית
גומיה מיוחדת, שנראית כמו שעון יד שהמנגנון נעקר ממנו והשאיר רק חור, מחברת אייפון לרגל של תרנגול צעצוע מגומי ויוצרת מעמד סמארטפון עבודת יד, מקורי ומעלה חיוך. מספר דגמי גומיות כאלו חיברו בין פריטים שונים ליצירת שימושיות חדשה במסגרת "אילתוריישן", פרויקט הגמר של לי אשרת. הפרויקט הוצג לאחרונה בתערוכה "בתיקון", לצד עבודות של בוגרים נוספים של תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול אודות עיצוב בבצלאל.
עוד בערוץ המחשבים
מוצר ללא צורך ספציפי
"אילתוריישן" נולד מתובנה של אשרת על פיצול עולם המוצרים המודרני לשתי מגמות, התאמה אישית ואלתור. "הפיצול שאני מדברת עליו הוא הפיצול בין התרבות שרואה צורך ספציפי וקונה את הדבר שיענה עליו בדיוק, לבין הצד השני של תרבות האלתור", אומרת אשרת, בת 35 מיפו. "כמעצבת תעשייתית אני רואה מגמה של לעצב מוצרים ספציפיים ומדוייקים לתכלית ספציפית, ולייצר הרבה מהם. מצד שני, נהיה טרנדי לעשות דברים בעצמך, לסרוג לעצמך כיסוי לאייפון, לקחת רהיטים מהרחוב ולשפץ אותם, לעשות האקינג לדברים, כמו האק איקאה".רשת איקאה מוכרת רהיטים להרכבה עצמית באמצעות הוראות מדויקות ומפורטות. האקרי איקאה מערבבים חלקים ומאלתרים שלבי הרכבה כדי לשדרג את הרהיטים או לבנות רהיטים חדשים. למה? רצון לשפר את הרהיט, צרכים שהרהיטים הקיימים לא עונים עליהם, הנאה וסיפוק מהיצירתיות שבתהליך ההרכבה וניצול המחירים הזולים של רהיטי הרשת תוך התנערות מהאחידות העיצובית שבבסיס המודל העסקי שלה. ב-2006 חיפשה ג'ולז, גולשת מלזית, האקים למוצרי איקאה, ראתה שיש המון מהם ברשת והקימה את אתר IKEA Hackers, שמשמש בית לקהילת האקרי איקאה. ג'ולז מעידה על עצמה שהיא חובבת איקאה, גרה 15 דקות מסניף של הרשת, ושג'ולז הוא שם בדוי, שהושאל משם של כסא משרדי שמצאה בקטלוג איקאה.
אשרת ביקשה לבדוק אם אפשר לאחד בין שתי המגמות שזיהתה, ההתאמה האישית והאלתור: "ניסיתי לשאול את השאלה, האם אפשר לעצב מוצר שיהיה תעשייתי פרופר, ועדיין שיאפשר את החופש הזה, שיתן אותו, שיגרה להתעסק עם משהו שהוא לא מוכתב מראש, שאין לו תשובה בקצה, שהוא יכול לשמש להמון דברים, שלא קנית אותו בשביל למלא צורך ספציפי שלך – אתה קונה אותו ויכול להחזיק בקבוק מים, להחזיק את האייפון שלך, ועוד".
הנה, תיקנתי
נושא עבודת הגמר "אובייקטים בתיקון עצמי" של אמיר צובל, שהוצגה גם היא בתערוכה, הוא אלתורים יומיומיים שימושיים. צובל כלל בעבודתו פריטים מקולקלים או שבורים שתוקנו באמצעות חלקים שנלקחו מהם עצמם. למשל, דלי פלסטיק שאיבד את ידית המתכת שלו, וזכה לידיות חדשות שנגזרו מהשוליים שלו, וכיסא שאיבד את המשענת שלו, וקיבל משענת חדשה מחתיכה שנחתכה מהמושב, שקוצר והוצב מחדש על בסיס הכסא.
אלתורים יומיומיים שימשו את אשרת בשלב המחקר של "אילתוריישן": "תיעדתי אלתורים של אנשים, דברים אפילו לא מכוונים, שנעשו ברחוב, בשוק הפשפשים, בכרם התימנים, מחוץ לבתים של אנשים, דברים שאף אחד לא התכוון שהם יהיו עיצוב. אחר כך לקחתי בלון, גזרתי את הכיפה שלו וחילקתי להמון אנשים, וביקשתי מהם לאלתר עם זה משהו". אלתורים כאלה הם נושאו של הבלוג There, I Fixed It (הנה, תיקנתי), חלק מאימפריית בלוגי הבדיחות האינטרנטיות Cheezburger, שמציג שפצורים ואלתורים יומיומיים, ממעוררי ההשראה דרך המשעשעים ועד המסוכנים לחיי אדם.
"האלתור מאפיין עיצוב ישראלי", היא אומרת, "כי אין פה המון מפעלים ותעשיה כבדה מסורתית כמו שפעם היו באיטליה ובגרמניה, למשל, שהיתה להם מסורת תעשייתית ארוכת שנים. אנשים פה התרגלו להתבטא בשפה הזאת של אלתור".
האלתור אופייני לעיצוב הישראלי החדש, טוען גם פרופסור מל ביירס, מחבר הספר "אימפרוביזציה - עיצוב חדש בישראל" (ההוצאה לאור של אוניברסיטת ת"א, 2008). בראיון ליובל סער לפני שנתיים ב"הארץ" אמר: "זה היתרון והחיסרון של מה שקורה בישראל: השימוש ברדי-מייד ובאלתור. מצד אחד, הסיבה לכך ברורה, והיא קשורה להעדר תקציבים. בישראל אין כמעט ארגונים שמטפחים את תחום העיצוב ומעטים היזמים והמפעלים ששוכרים מעצבים קבועים ומתגמלים אותם בשיתוף פעולה מלא לאורך זמן. מצד שני, האלתור אחראי לעיצובים המעניינים והמקוריים שמופיעים בספר. אני קורא לישראל 'בירת הרדי-מייד העולמית'. אין עוד מקום בעולם שהאלתור והשימוש בחומרים מן המוכן תופס בו מקום כל כך נרחב".
ההיסטוריון אביעד קליינברג כתב בפתח הדבר לספרו של ביירס: "העיצוב הישראלי אינו רק משעשע. הוא מבטא בצורה מושלמת פן מרכזי מאד באופי הישראלי. הצרפתים קוראים לזה 'בריקולאז‘'. הבריקולאז‘ הוא סוג מסוים של אלתור, הוא אמנות המיחזור היצירתי, הכישרון לייצר דברים משאריות ומעודפים, מהכא ומהתם. יש משהו יפה בבריקולאז‘. הוא מבטא יכולת למחשבה שאינה מקובעת בתבניות סטנדרטיות ונכונות להתאים את עצמך ל'מה שיש'. יש ליכולת הזאת גם פן פחות מלהיב - מה שאנחנו מכנים פארטאץ‘. במקום לבנות כמו שצריך מאלתרים; במקום להכין מראש את מה שצריך, משתמשים במה שיש. התוצאה היא לא פעם 'על יד'. (...) המעצבים החדשים הפיקו את המיטב מן הכישרון האמביוולנטי הזה שלנו. הם יודעים לחבר חיבורים מפתיעים ולעתים מבריקים, אבל גם להקפיד על התוצר המוגמר. החיבורים הפארטאצ‘יים שלהם הם פארטאצ‘יים רק למראית עין".
קח גומיה ועשה זאת בעצמך
"התבייתתי באיזשהו שלב על גומיה משרדית בתור נקודת מוצא", נזכרת אשרת. "מצד אחד יש לה את ההצצה לכיוון של האלתור, כי אנשים משתמשים בה להחזיק דברים במקום, ומצד שני היא מוצר כזה נשכח, אנשים בדרך כלל לא קונים גומיות, יש להם גומיות במגירה שהם הורידו מפרחים או מעשבי תיבול. אין לזה הילה של מוצר. כמו נעצים".אשרת מסתכלת בהתפעלות על טרנד ה-DIY (עשה זאת בעצמך) ששוטף את האינטרנט. "כל העניין הזה של ה-DIY התפתח בגלל התרבות של הרשת", היא אומרת ומסבירה: "זה לא רק תיעוד שעוזר לגלות שאתה לא המשוגע היחיד – הרשת מתגברת את זה כי יש את העניין של אופן סורס (קוד פתוח, ביזור של פיתוח תוכנות על ידי שיתוף קוד המקור עם הקהילה; ע"ק), מכניסים שיפורים על שיפורים. רואים את זה בתוכנה אבל רואים את זה גם באובייקטים. אנשים עוזרים אחד לשני לעשות את זה יותר טוב. הוורסטיליות, האפשרות להתאים אישית את הכל, נמצאות בתוכנה, ובעולם של האובייקטים זה לא קורה עדיין".
הגומיות שלה מיועדות לקחת צעד בכיוון הזה: "זה מאפשר להתייחס לכל הדברים שלך בתור פוטנציאל לאובייקטים אחרים, לעשות קסטומיזציה (התאמה אישית), לייצר דברים שהם אישיים. המטרה היתה להגיע לאובייקט שידע לעשות את הקסם הזה, לגרות לאיזושהי פעולה, ולאפשר טווח רחב של דברים, כדי שלא יהיה מתסכל או משעמם".
