דבקים בארץ, מאבדים את הדרך

בית הכנסת באחת מערי המרכז בו גדלתי, ובו גדל גם אבי, מזדקן ויושביו מתמעטים זה שנים. הילדים (אני ביניהם) גדלים ומשתקעים הרחק, ומקומם אינו מוחלף באחרים. בכל שנה, עם בוא החגים, הציפייה לבית כנסת מלא ותפילות חגיגיות ושמחות מתבדה עם ההבנה שגם השנה לא יהיו מצטרפים חדשים, והבודדים שעוד יש בהם הכוח מנסים, לשווא, להחיות את האווירה. אני יודעת, רבים בתי הכנסת כבית הכנסת שלנו, אך השנה סיפורו עצוב אף יותר.

לפני שנים ספורות הוקמו ישיבת הסדר וגרעין תורני בעיר. הישיבה מגדירה עצמה כ"ישיבה עירונית המעורבת בנעשה בעיר, ומשפיעה בעיר רבות", והגרעין, ככל הגרעינים התורניים, הוא "קהילה של אנשים תורניים, המחליטים להתיישב באזור שאיננו דתי, במטרה להתערב בקהילה הקיימת" (לקוח מאתרי האינטרנט הרשמיים של המוסדות). לפני חודשים ספורים, שיגר אבי מכתב לראשי הישיבה והגרעין, המספר על נסיבותיו העצובות של בית הכנסת שלנו, ושואל האם יוכלו כמה בחורים להצטרף לתפילות ראש השנה בבית הכנסת על מנת לחזקו. לאחר שלא קיבל כל מענה, התקשר אבי לראש ישיבת ההסדר, ובקשתו נענתה בסירוב, שכן נראה לרב שהבחורים ירצו להיות יחד, אחרת כבר היו נשארים בבתיהם. הוא לא ראה צורך ליידע את "הבחורים" או לשאול לדעתם. מראש הגרעין התורני לא התקבלה כל תשובה.

עוד בערוץ הדעות :  

מפוטרת בכל שנה. חיים של מתרגלת

לא סחטנים, רוצים סיבה להישאר / תומר חרס, רופא מתמחה

היחידה לחיסול אישים של משה לדור / חיים משגב

כבר זמן רב אני חשה שהמגזר הדתי-לאומי הוא אינו אותו מגזר בו גדלתי, והשינוי אינו לטובה. הפרדה מגדרית מוקצנת, דקדוקים בטפל לצד ויתור שיטתי על ערכים שאינם "הלכתיים טהורים", מיקוד כל האנרגיות בהתיישבות בארץ ישראל ובלתה אין, והתבדלות הולכת וגוברת מהחברה החילונית, הם לצערי המיינסטרים במגזר שלנו, וכל החושב אחרת הוא (או היא, חלילה) שמאלני, רפורמי ויפה נפש (גינויים כבדי משקל במגזר, למרבה הבושה).

לאן מועדות פניה של הציונות הדתית? (צילום: איי פי)

אבל במקרה בית הכנסת שלנו, התדהמה וההתקוממות שאחזו בי היו עמוקות במיוחד כאשר נוכחתי לדעת שאת ההפתעה והאכזבה מחוסר המענה והסירוב לא חולקים איתי חברי מגזר "נורמטיביים". כך למשל קרה כשסיפרתי לכמה חברים על המקרה, מצפה לדיון משותף. האמת, זה מובן, אמרו חברי. יש להם חיים משלהם, וחוץ מזה, מה בית הכנסת עשה בשבילם לאורך השנה שהם צריכים לבוא, להתייצב ולעשות הצגה בראש השנה? זו הרי תפילה של ראש השנה, לא סתם תפילה. ועוד הגדילו ואמרו: זו לא באמת הבעיה שלהם, צריך לדאוג שתבוא אוכלוסייה צעירה לאזור.

ואני, אפילו לא יודעת מהיכן להתחיל. מי בדיוק יבוא לאזור? כל המשפחות הצעירות שהולכות להתנחלויות המקודשות ושוכחות שארץ ישראל היא גם המרכז והצפון והדרום? או אולי הגרעינים התורניים שמשכנעים את עצמם שהם מתיישבים בערים חילוניות אך החיים שלהם לא פחות בדלנים מאלו של החרדים בבני ברק?

ערבות הדדית היא מס שפתיים

כפי שהמקרה האומלל של שירת נשים בצה"ל מוכיח, למגזר הדתי של פתח המאה ה-21 חשובה הרבה יותר מערכת היחסים עם אלוהים מאשר זו עם בני האדם (כלומר, בני האדם שאינם מכפיפים עצמם לדעותיהם ואמונותיהם של המגזר). השכנוע העצמי שזהו המגזר האידיאליסטי ביותר בחברה נראה צבוע ומגוחך לאור ההבנה שהאידיאלים היחידים עליהם לא ניתן לוותר הם ארץ ישראל וההלכה, כאשר דרך ארץ וערבות הדדית (שאינן מופנות כלפי פנים) הן כבר מזמן רק מס שפתיים. לאן נעלם משל השיבולים שיודעות להתגמש אל מול הנוקשות שסופן להישבר?

וממתי הדרך הדתית-לאומית נותנת מעצמה רק כאשר מקבלת תמורה או כאשר מתאים לה, "שמור לי ואשמור לך"? הרי תמיד למדנו שהנתינה האמיתית, בעלת המשמעות, היא זו שנעשית כאשר פחות נוח, ומתוך פשרה. או שאולי בשנים האחרונות החליטו לוותר על השיעור הזה לטובת העשרה בשיעורי הלכה.

אני עדיין לא מבינה איך אפשר היה לסרב לבקשה כזו, לעשיית מצווה כל כך גדולה; להעניק לאוכלוסייה מבוגרת ומשפחותיהם, שלא חוו כבר שנים תפילת ראש השנה כדוגמת תפילות שחברי הגטאות-מבחירה הדתיים-לאומיים חווים כל שבת בשבתו, מתנה שכזו לקראת השנה החדשה. ודווקא בחודש אלול.

בילדותי חונכתי על ערבות הדדית, השתלבות ולא בידול, השתייכות לעם ולא רק למגזר, בלי תנאים והתחשבנויות ו"מגיע לי" הכל. יותר מדי מקרים בשנים האחרונות מדגימים לי שהרכבת הזו נסעה, אך רוב המגזר שלי נשאר מאחור, מתבדל ומסתגר, ומאשים בכך את כולם מלבדו. ואני רק מקווה שלא מאוחר מדי, ועוד אפשר לעצור את השיגעון הזה. הגורמים רבים, והסוגיה מסובכת ומורכבת, אבל המאבק לא הוכרע, ולמען הילדים שלי, המדינה שלי והתרבות שלי, אני מתכוונת להיאבק.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il