פרשת "לך לך": הגודל לא קובע?

אלוהים הבטיח לאברם שצאצאיו יהיו רבים מספור. בפועל, לא קשה למנות אותם. האם ההבטחה קוימה? מה מגדיר עם גדול - ומי רוצה להיות מיליונר?

רוחמה וייספורסם: 04.11.11 , 11:14

מי רוצה להיות גוי גדול

בפתיחת פרשת "לך לך" מצווה אברם לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ובתמורה יזכה לשפע ולפריון. בינתיים, אברהם מקיים את חלקו בעסקה, אבל נותר ערירי. אלהים לא מרפה וממשיך להבטיח: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית י"ג, ט"ז). האם אי פעם התקיימה הברכה הזו? האם היינו רוצים שתתקיים?

עוד פרשת שבוע בערוץ היהדות:

עקרוּת הייתה גם מנת חלקם של הדורות שלאחר אברם ושרי, ובזמן הירידה למצרים, למשל, אנחנו רואים שהמצב הכמותי של בני אברהם קצת רחוק מעפר הארץ: "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ" (בראשית מ"ו, כ"ו).

בניגוד להבטחה שזרעו של אברהם לא יוכל להימנות מרוב, אנו מוצאים שאלוהים מצווה למְנות את בני ישראל, ושהמלאכה הזו אפילו לא מסובכת: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א', ב') ועוד. חלומות לחוד ומציאות לחוד. במציאות אנחנו לא רבּים כחול אשר על שפת הים. עד היום אנחנו עם די קטן, ובקלות ניתן למנות אותנו.

הגודל כן קובע?

למה, בעצם, אנחנו רוצים להיות רבים? מה מקור החלום של אדם שזרעו יהיה "כעפר הארץ"?

בין רמאללה ללוב

הלכות מוסר ומלחמה

אבי רט

כשרואים כיצד מתייחסים הלובים, הסורים, המצרים והשכנים מעבר לגדר לחיי אדם, קשה שלא להרהר בעליונות המוסרית שנתבעה בעם היהודי עוד בעת כיבוש הארץ בימי יהושע

בין רמאללה ללוב: הלכות מוסר ומלחמה

האם הגודל שלנו חשוב לנו? האם הוא חשוב לאלוהים?

במקביל לפנטזיית העוצמה המספרית: "כחול אשר על שפת הים", נמצאת החרדה מפני מימוש האפשרות לספור את העם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', י"א-י"ב). אז אפשר לספור אותנו, וגם עושים את זה. אלא שהמִפקד גורם לאסון, ועל כן מצווה עלינו אלוהים לספור את הכסף במקום את האנשים.

סיפור מקראי מפורסם מספר על פעם אחת מאוד מיותרת בה החליט דוד המלך למנות את בני עמו: "וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה" (שמואל ב' כ"ד, א'-ג'). כמובטח, התוצאה הייתה מגפה בה נהרגו 70 אלף בני אדם.

האם ניתן למצוא חוט של קשר בין ההבטחה האלוהית שנהיה כחול אשר על שפת הים, לבין האיסור למנות את בני ישראל? האם זה פחד מעין הרע? האם זה פחד מפני החמדנות המלווה לפעולת המניין - או דווקא פחד מפני המפגש עם המציאות הרחוקה כל כך מההבטחה?

סופרים את הכסף

מהקונפליקט הלאומי של ספירת בני אדם אני מבקשת לעבור לקונפליקט אישי, מתוח לא פחות (כך נדמה לי), של ספירת כסף. בחברה בה אנו חיים כסף הוא מדד חשוב (לפעמים, ולצערי, אפילו הכי חשוב) לערכו של אדם. בכל העיתונים נוהגים לפרסם לפחות פעם בשנה את רשימת האנשים העשירים ביותר בעולם. "אני ברשימה - משמע אני קיים", בוודאי יותר קיים ויותר מוערך ממי שלא נמצא בה.

איזהו עשיר?

איך אני סופרת את הכסף שלי? איך אני יודעת אם כבר יש לי מספיק? התלמוד מספר על כמה חכמים יהודים, במאה השנייה לספירה, שניסו להתמודד עם התשוקה הנפוצה להתעשרות. איך הם עשו זאת? הם ערכו ביניהם מעין "משחק", תרגיל מחשבתי, בו הציע כל חכם הגדרה למושג עושר. כפי שנראה, ההגדרות המעניינות שזכו להיכנס לדפי ההיסטוריה, מאתגרות את פנטזיית העושר. הן בוחנות אותה ולעיתים מעבירות עליה ביקורות; הן קורצות אליה ואלינו ומבקשות לשאול אותנו מה באמת חשוב לנו בחיים, והאם כסף יכול לספק את זה. הנה ההגדרות (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כה עמוד ב'):

איזה עשיר?

1. כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר.

2. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות, ומאה עבדים שעובדים בהם.

3. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אישה נאה במעשים.

4. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו.

לפנינו ארבע תשובות שונות ועתיקות לשאלה "איזהו עשיר?" רבי מאיר טוען שעשיר הוא אדם שמרוצה ממה שיש לו (ובנוסח המוכר יותר: "שמח בחלקו"). עוני הוא סבל אמיתי, אבל לתאוות העושר אין גבולות. הגבול היחיד, לדעת רבי מאיר, הוא גבול פנימי. העושר הוא היכולת לשים גבול ולשמוח בקיים. עשיר הוא אדם שיודע להיות מאושר.

רבי טרפון, שהיה בעצמו עשיר גדול (ולמען האמת ולפי האגדות היה אדם תאב ממון), מציג עמדה נטולת הומור וביקורת ביחס לכסף. רבי טרפון אומר: עשיר הוא עשיר. עשיר הוא מי שיש לו המון כסף, ותעזבו אותי מהחשיבה הביקורתית והמתחכמת שלכם.

רבי עקיבא התחתן עם בתו של אחד מעשירי ירושלים ששמו כלבא שבוע. אשתו של רבי עקיבא הייתה אשה שבחרה בחירה נועזת – היא ויתרה על העושר של אביה, ובחרה להקדיש את חייה להצלחה של בעלה כתלמיד חכם (אני לא בטוחה שאני מזדהה עם הבחירה שלה, אבל זו הייתה בחירה אמיצה). רבי עקיבא אומר לנו שיש דברים שאי אפשר להשיג בכסף, והנעלה שבהם היא המסירות הזוגית. כסף לא יכול לקנות לי אהבה.

ורבי יוסי, הוא בעיניי המצחיק והחכם בכולם. בזמנם של חכמים אלה, לא היה ברוב הבתים בית שימוש. עשיר, אומר לנו רבי יוסי, הוא מי שיש לו בית שימוש בבית. ואני חושבת בחיוך על תמונת העושר שמציע לנו רבי יוסי - על שולחנו של העשיר מונחים מעדנים בשפע. העשיר מארח אנשים רבים וכולם אוכלים, שותים ונהנים. רבי יוסי מזכיר לנו שזמן קצר לאחר הסעודה, עובר האוכל היקר והמעודן לבית השימוש. עושר לא מספק אושר. עושר מספק הנאות קצרות, שסופן המהיר בביוב כזה או אחר. אושר אמיתי קונים במאמץ מתמיד ולא בכסף. אז למה אנשים רוצים להיות עשירים?

איזהו עם גדול?

ברוח דברי התלמוד שהבאתי כאן, הייתי שואלת "איזהו עם גדול?" ברור לי שלא הייתי בוחרת בתשובתו של רבי טרפון, התשובה היחידה שכרוכה בספירת חברים. הייתי בוודאי רוצה לחשוב על שלוש התשובות האחרות:

עם גדול הוא עם שבניו מרוצים מהשתייכותם אליו ושמחים בו ובחלקם.

עם גדול הוא עם שבניו מציעים זה לזה דאגה, נאמנות ואהבה.

עם גדול הוא עם שבניו יודעים שהכל ארעי בחיים, ומבינים היטב את המגבלה והאשליה של הכוח.

אז בעצם למה אכפת לנו כמה יהודים יש בעולם?

ובבית המדרש של הטוקבקים

א. טלי בן כיף, בנצי, קושית, מים שקטים, ישראלי ואחרים – תמיד יותר נעים כשאתם כאן.

ב. שמעתי את הרב מוטי אלון מסביר עקרון יסוד בניצול מיני של בעלי שררה: "אין לי ספק שבמהלך קשרים ושיחות של כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן, אפשר בוודאי ואי אפשר אחרת, שנגרמה אי נוחות או אי הבנה או פרשנות שגויה למעשי".

אז זהו שאפשר וצריך אחרת, ועובדה היא שרוב הרבנים, והמחנכים ודמויות סמכות אחרות, לא גורמים לתלמידיהם לטעות. אפשר אחרת - אבל צריך גם לרצות בזה (וזה כרוך גם בוויתור על חלק מהכריזמה).

ג. ובאווירה לגמרי אחרת – תודה על שירים נהדרים, שירים היוצאים מן הלב, שנשלחים אלי. אני מקווה לפרסמם בזה אחר זה. הנה שיר של הרב יהורם מזור על עקרותה של שרה: