"בני אלמוות": אלים יש, אבל איפה האנושיות?
הבמאי טארסם עטף את סיפורי הנקמה ב"בני אלמוות" במראות מרהיבים ומלאי השראה בתלת ממד, אבל זה לא מכפר על דלות העלילה. המיתולוגיה היוונית ראויה לטיפול רגיש ומעמיק יותר
ב"בני אלמוות" (“Immortals”) מתערבבים בני האדם ואלי האולימפוס בסיפור של נקמה, נקמה ועוד נקמה: המלך הפסיכוטי היפריון (מיקי רורק) רוצה לנקום באלים שאחראים, לדעתו, למות אשתו ובנותיו; הלוחם הצעיר תזאוס (הנרי קאוויל) רוצה לנקום בהיפריון שהמית את אימו לנגד עיניו; הטיטאנים, יצורים אלוהיים שהיו אויבי אלי האולימפוס, הובסו ונכלאו במעמקי הר טרטרוס, רוצים לנקום בשוביהם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
שאיפתו של היפריון להשיג את נשק העל "קשת אפירוס" ולשחרר באמצעותו את הטיטאנים תניע את שרשרת הנקמות. תזאוס הוא הלוחם האנושי שניצב מולו, בעודו נשען על עצותיו של המנטור האלוהי שלו זאוס (לוק אוונס), ועל חזיונותיה של נביאת האורקל פדרה (פרידה פינטו). נהרות ארגמניים של דם עומדים להישפך.
טארסם (יש לו גם שם משפחה – סינג - אבל יוצר במעמדו כבר לא זקוק לאחד כזה) הוא במאי פרסומות וקליפים מוביל שחוטא כל כמה שנים בבימוי לקולנוע. סרטו הראשון "תא קטלני" (2000) עוצב כתשובה סוריאליסטית ל"שתיקת הכבשים", עם פסיכולוגית שחודרת לתוך מוחו של רוצח סדרתי. הדימויים היו מרהיבים אך הסרט היה משעמם למדי.
גם סרטו השני מ-2006, "מעבר לכל חלום" ("The Fall"), הכיל את הרעיון של עולמות ייחודיים הנבנים בתודעה. הפעם היתה זו מחשבתה של ילדה המקשיבה לסיפוריו של גבר פצוע. פרויקט אישי ושאפתני זה צולם במשך שנים בלוקיישנים אקזוטיים (ב-28 ארצות שונות) של פרסומות שביים טארסם, ושהעבודה עליהן מימנה את עלות ההפקה. למרות שהתוצאה הייתה דוגמא מאלפת ליופיים של דימויים נטולי אפקטים ממוחשבים, הסרט נראה כאוסף שברי פרסומות בחיפוש אחר עלילה ומסר.
על אלים ואלימות
בחלוף חמש שנים, טארסם שוב צץ עם פרויקט קולנועי נוסף. הפעם הלוקיישנים מוחלפים באולפן והצילום של אובייקטים אותנטיים בשימוש מאסיבי ב-CGI (כלומר Computer Generated Imagery, או במלים פשוטות - גרפיקה ממוחשבת). סביבה נשלטת זו מאפשרת לבמאי, ששאב את השראתו מסגנון התאורה, הצבע והקומפוזיציה של הצייר קרוואג'יו, ליצור עולם מסוגנן ומלאכותי לחלוטין.
הבחירה לחזור לעולם היווני שבו לוחמים שריריים משספים את אויביהם, והעיצוב המסוגנן שהופך את הדמויות לציורים בתנועה, לא יכול שלא להזכיר את "300" של זאק סניידר מ-2006. נראה ש"בני אלמוות" מונע מהשאיפה לחזור על החיבור שהופגן ב"300" בין עיצוב מסוגנן לאקטים ברוטאליים, אבל לעשות זאת בכמה דרגות טוב יותר.
עיצוב הסביבה, התפאורה ובעיקר התלבושות הוא לא פחות מקודח. כמה מפרטי הלבוש הקיצוניים ביותר (למשל, קסדת אל שכולה מורכבת מחרבות) הם שילוב של מופרעות והשראה. אם מבודדים את הבחירות האסתטיות הללו מכל שאר מרכיבי הסרט, אין ספק שזהו הישג מרשים המעיד על הדמיון והיצירתיות של טארסם.
בצד האלים שלו, הסרט רותם לעזרתו את התלת מימד כדי להציג שיסופים בדרך חדשה. קשה לשכוח את השימוש שסניידר עשה ב"300" במעברים בין מהירויות צילום שונות, במהלך אותה תנועת לחימה וזאת על רקע מוזיקת רוק כסחנית. טארסם מוסיף את התלת ממד, המאפשר לרגע הפגיעה – שיסוף גוף לכמה חלקים או ניפוץ גולגולת - להפוך לאירוע וויזואלי של התפוצצות בשר ודם.
בשונה מ"300", שדמויותיו היו "בני האדם", "בני אלמוות" מכיל לא רק דמויות אנושית אלא גם עימות בין אלים לטיטאנים – דבר המצדיק יכולות לחימה על טבעיות במהירות ובעוצמה. עבור אלו המפיקים הנאה מברוטאליות מסוגננת, אין ספק שניתן לערוך את 110 הדקות של הסרט לרבע שעה של אורגזמה מתמשכת.
הקנקן מפואר, התוכן תפל
ומה לא עובד בסרט? כל השאר. השימוש במשקפי תלת ממד מחשיך, כידוע, את התמונה המוקרנת, ולכן מחייב צילום בעוצמת תאורה רבה יותר. יתכן שהאשם במקור ההשראה הוויזואלי שגרם לטארסם לצלם סרט חשוך, אך לאור ההקפדה היתרה בה בוצעו האפקטים התלת ממדיים זה לא סביר. יתכן שהאשם בתנאי ההקרנה לא מקצועיים או חסכניים באורך החיים של נורת המקרן באולם בו צפיתי. כך או אחרת הניסיון לעקוב אחר ההתרחשויות האפלוליות דרש מאמץ.
והסיפור? הדמויות? אם אתם מתעקשים לדעת – משעמם ומרוחק. בסרט,
המכיל רגעים טראגיים והכרעות הרות גורל, אין רגע אחד שמייצר מגע אנושי עם הצופה. אין חן בדמויות, שלא לדבר על הומור. קודר, עגום, נפוח מחשיבות עצמית ובה בעת פשטני.
אמנם השחקנים יפים ושריריים: קאוויל, שעומד לגלם ב-2013 את סופרמן בגרסה העתידית של סניידר, נראה כשיר מבחינה פיזית לתפקיד. כפילת הגוף של פינטו עושה עבודה מרשימה בסצנת העירום. האם כל זה מספיק? אפשר לדבר בשבחו של קנקן מפואר במיוחד, אבל זה לא מפצה על הטעם הרע כששותים את תוכנו.
