מסלוניקי אליכם לסלון: סקירת הפסטיבל היווני
אותות המשבר הכלכלי ביוון לא נראו בפסטיבל הסרטים בסלוניקי, שהציג את מיטב הבציר הקולנועי מרחבי העולם לעיר הנמל השוקקת. מהסרט שיביא לקלוני מועמדות לאוסקר ועד "ואלס עם באשיר" הצ'כי - שמוליק דובדבני משתף אתכם בחוויותיו
פסטיבל הסרטים הבינלאומי בסלוניקי שננעל במוצ"ש, התקיים השנה בסימן המשבר הכלכלי הכבד הפוקד את יוון. הטיילת השוקקת, המסעדות העמוסות והחנויות המלאות כל טוב נדמו השנה כצל חיוור של אשתקד. למצב גם לא הועילה הדרמה שהתחוללה סביב התפטרותו של ראש הממשלה ג'ורג' פפנדראו, בעקבות תביעתו הכושלת למשאל עם בעניין הסיוע הכלכלי לארצו.
הבמאי-תסריטאי ממוצא יווני, אלכסנדר פיין (זוכה האוסקר על "דרכים צדדיות"), שסרטו החדש "היורשים" ("The Descendants") הוקרן בערב הפתיחה של הפסטיבל, היה שם והתייחס למצב. "בתקופת משבר אנחנו צריכים יופי, אנחנו צריכים אמנות", הוא הכריז, וציין כי "משבר הרבה פעמים יכול להיות טוב לאמנות, ואם הבמאים כאן יגיבו למצב, בצורה ישירה או מטפורית, זה עשוי להועיל לקולנוע היווני".
"היורשים" מביא את סיפורו של גבר (ג'ורג' קלוני בהופעה שמבטיחה לו מועמדות לאוסקר), שאשתו נמצאת במצב של מוות מוחי בעקבות תאונת שיט. כעת, הוא צריך להתמודד עם שתי בנותיו, אחת מהן מתבגרת בעייתית, ועם גילוי דרמטי שמוציא אותו למסע בלתי צפוי, רגע לפני שהוא נדרש להכריע בעניין ניתוקה של אשתו ממכשירי ההחייאה.
צפו בטריילר של "היורשים"
זוהי דרמה קומית מרגשת, שכמו "אודות שמידט" ו"דרכים צדדיות" לפניה, עוסקת אף היא בגברים במשבר. אחד מיתרונותיו של הסרט הוא אתר ההתרחשות המפתיע שלו – הוואי. לא בדיוק המקום המיידי שעולה במחשבה כרקע לסיפורים מעין אלה, אבל איכשהו, דווקא הנופים השלווים והססגוניים של האי האקזוטי מעצימים את הדרמה המשפחתית הכואבת. הסרט יעלה על האקרנים בישראל בעוד כחודשיים.
לא שוברים את הכלים
דומה ששמץ מהמשבר הכלכלי לא העיב על הפסטיבל. אולמות ההקרנה הממוקמים במתחם הנמל הנהדר של סלוניקי היו מלאים, כמות הסרטים ואיכותם היו מרשימות, ואפילו נוכחות ישראלית נכבדת נרשמה השנה – "מבול", סרטם של גיא נתיב ונעה ברמן-הרצברג, השתתף בתחרות הרשמית ויצא כשבאמתחתו שני פרסים – פרס חביב הקהל (בסך 3,000 יורו), וכן פרס על הישגים אמנותיים שהוענק לשחקנים רונית אלקבץ, מיכאל מושונוב ויואב רוטמן.
בנוסף, "לא רואים עליך" של מיכל אביעד הוצג במסגרת הפנורמית; "בסיס המחשבה" שכתב, ביים, צילם וערך דרור הלר, רק בן 18, התבלט בפורום האקספרימנטלי; ו"סיון" של זהר אלפנט נכלל במסגרת הסרטים הניסיוניים הקצרים.
את "Alois Nebel" הצ'כי, שהשתתף בתחרות הרשמית, אפשר להגדיר כ"ואלס עם באשיר" פוגש את דיוויד קרוננברג. זהו סרט באנימציית רוטוסקופ (כזו המבוססת על תנועותיהם של אנשים אמיתיים), שנעשה לפי סדרת נובלות גרפיות צ'כית, שגיבורה הוא עובד תחנת רכבת נידחת ליד הגבול הפולני, ערב פירוקו של הגוש הקומוניסטי.
הטריילר של "Alois Nebel"
שפיותו ההולכת ומתערערת של אלואיס מביאה לאשפוזו במוסד פסיכיאטרי, שם הולכים דימויים מעברו ומשתלטים על תודעתו. במקביל מלווה את הסרט צלה המאיים של דמות מסתורית האוחזת בידה תמונה ישנה. התוצאה היא יצירה בעלת איכויות של סיוט מסוגנן, מצוירת להפליא בשחור-לבן שמדגיש את האווירה המלנכולית וקריסתו הפסיכולוגית של הגיבור, ועניינה, בין היתר, בשילוב בין טריטוריה היסטורית ומנטלית.
אגב כך, דומה שהאנימציה של תומאש לונאק (שזהו סרטו הראשון באורך מלא) חייבת לא מעט לעולם הדימויים שיצר דוד פולונסקי בעבור "באשיר".
"Without", שזיכה את הבמאי המבטיח מרק ג'קסון בפרס הבימוי בסלוניקי, היה אף הוא אחת מפסגות התחרות הרשמית (את הסרט הזוכה, "Twilight Portrait" הרוסי, לא ראיתי). זהו סיפורה של צעירה מעורערת המגיעה לאי נידח מול חופי מדינת וושינגטון, על מנת להשגיח על קשיש קטטוני בזמן שמשפחתו יוצאת לחופשה.
הטריילר של "Without"
כשהיא מבודדת כמעט לחלוטין מהעולם החיצון, ללא אינטרנט, טלפון נייד או טלוויזיה, ומבלי יכולת לתקשר עם הזקן שתחת השגחתה – האיזון המנטאלי שלה הולך ומתערער. בהדרגה אנו מגלים שהקשר שלה למקום כלל אינו מקרי.
אפשר לראות בסרט מעין גרסת-לייט של "הרתיעה", פנטזיית האימים של רומן פולנסקי מ-1965. השחקנית הצעירה ג'וסלין ג'נסן, שזוהי לה הופעת בכורה, מצליחה, כמעט כקתרין דנב בשעתה, להחזיק את הסרט במלואו על כתפיה, ולהטיל אף על הפעולות השגרתיות ביותר מידה מדויקת של אקסצנטריות. התוצאה אולי אינה טעונה באפקטיביות העזה שהיתה לסרטו של פולנסקי – אך יש בה כדי להעיד על יוצר מוכשר שכדאי לעקוב אחריו.
מעדני הבלקן
במסגרת המיוחדת לסרטים מארצות הבלקן, "Balkan Survey", בלט הסרט הרומני "Best Intentions", שזיכה את הבמאי אדריאן סיטארו ואת השחקן בוגדן דומיטרצ'ה בפרסי הבימוי והמשחק בפסטיבל לוקרנו, מוקדם יותר השנה.
צפו בטריילר של "Best Intentions"
הסיפור עוקב אחר גבר צעיר ונוירוטי, המתבשר שאימו לקתה בשבץ מוחי קל. בבית החולים, שבו מתרחש רוב-רובו של הסרט, הוא נשאב לסיטואציות סוריאליסטיות שנובעות מתחושת חוסר האונים ושתלטנות היתר שלו, ומעצימות אותן.
עיקר הצלחתו של הסרט היא בדיוק הרב שבו הוא מתאר את המשבר שעלול לחוות כל אחד (ואמנם, הסרט מהוסס על חוויותיו של הבמאי-תסריטאי עצמו) נוכח ההכרה המכה לפתע בהיותם של הקרובים לנו ביותר בני תמותה, ובהיותנו אנו לא יותר מילדים מפוחדים.
עבודת הבימוי של סיטארו מתייחדת בשינויי נקודות מבט, כך שכל סצינה מצולמת מפרספקטיבות סובייקטיביות שונות (למעט זו של הגיבור). התוצאה מבליטה את תחושות החרדה והבלבול של הבן היוצא מאיזון, וכן הופכת אותנו לחלק מהסיטואציה האינטנסיבית והמבלבלת.
יאסו סוקורוב
אך דומה שאת הפסגה בפסטיבל כבש, לפחות ככל שהדברים אמורים בסרטים בהם צפיתי, עיבודו של הבמאי הרוסי אלכסנדר סוקורוב לטרגדיה הקלאסית של גתה, "Faust". הסרט, שזכה זה לא מכבר בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, אינו בדיוק אדפטציה ספרותית. נכון יותר, זוהי, "קריאה של מה שנותר בין השורות" של המחזה, כהגדרת סוקורוב עצמו (שנבצר ממנו מלהגיע לפסטיבל, אך שיגר ברכה פומבית שהוקראה בפני באי הסרט).
צפו בטריילר של "פאוסט"
תמונת הפתיחה הפרובוקטיבית, שבה נראה דוקטור פאוסט (יוהנס ציילר) כשהוא מנתח גופה המצולמת מכיוון איבר מינה – מעלה באופן סימבולי את סוגיית הגוף והנשמה שתעמוד, בין היתר, במרכז הסרט. שטפי הדיאלוגים שבאים בהמשך הופכים את הצפייה למאתגרת בהחלט, ודאי בעבור מי שאינם שולטים במקור הגרמני ובפרשנויות שנכתבו עליו – אך עולם הדימויים שמושפע מהקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני (כולל שימוש בעדשות מעוותות) הופך את הצפייה בסרט לחוויה מפעימה ומהפנטת.
בין שלל הרטרוספקטיבות שנערכו במסגרת הפסטיבל בלטה זו שהוקדשה לבמאי התורכי ארדן קיראל (Erden Kiral). במאי זה, שאינו מוכר כמעט מחוץ למולדתו,
החל ליצור סרטים בשנות ה-70, שעוסקים בחברה התורכית מפרספקטיבה ביקורתית ופיוטית כאחד – זאת, בהשפעת עבודותיו של עמיתו הגדול, ילמז גונאי ("יול").
ראוי יהיה להקדיש מקום נרחב לבמאי זה, אם וכאשר יוצגו סרטיו בארץ. מבין אלה בהם צפיתי ראויים במיוחד לציון "The Blue Exile" מ-1983, המבוסס על סיפורו האמיתי של סופר ועיתונאי תורכי שיצא לגלות בארצו שלו, על שום מאמר שכתב ובו הביע את תמיכתו בחיילים שערקו מהצבא בתקופת מלחמת העולם הראשונה; וכן "The Golden Horn" מ-2010, סרטו הדוקומנטרי היחיד, שהוא שיר אהבה נפלא בתמונות לעיר איסטנבול.
