"ישראל מבשלת עם אהרוני": בטוב טעם
תוכנית הבישול החדשה של ישראל אהרוני מצליחה ליצור את התחושה שעם מורה מצוין, לא צריך להיות שף גדול בשביל להכין ארוחה טובה. אבל למה להדיר מהמסך את כל שומרי הכשרות?
לא קל לשחרר את האגו מן השף. זה קצת כמו להפריד ביצים, למי שאינו יודע איך מבחינים בין חלבון לחלמון. לא קל לחדש בתוכנית אוכל, כי המסך שלנו זרוע בהמון כאלה, טובות יותר או פחות. ב"ישראל מבשלת עם אהרוני" קרו שני הדברים, ויחד עימם עוד כמה עניינים משמחים שהופכים את התוכנית לממתק אמיתי, מקצועני, מצוין לצפייה משפחתית. זו ללא ספק ההברקה החורפית של ערוץ 10, וגם אם בחיים לא הכנתם חביתה, אתם עתידיים להתמכר, או לפחות ללמוד שם משהו - וללמוד בחיוך.
תוכניות בישול חייבות להציב במרכזן אדם שיתווך בין מה שאי אפשר להריח ומה שלעולם לא נוכל לייצר בבית. הן מתחלקות לשלושה סוגים עיקריים: תוכניות עם דודות (צחי בוקששטר, קרין גורן או פותנה),
בתוכנית הבישול של גורדון רמזי נהגה פורמט חדש: אם רק תצפו ברמזי פלוס סלבים קלוצים, תלמדו לבשל בדיוק כמוהו ארוחה בת שלוש מנות בלייב תוך שעה. לא מאמינים? באולפן ירצדו מסכים מנקודות שידור לוהטות בהן מבשלים גם בני אדם מן היישוב. זו היתה הצלחה באנגליה, ובניגוד להרגלו נשאב אהרוני לפורמט לא מקורי והוכיח שהוא מלך. כי גם אם לא כל ישראל מבשלת, בטח לא בתשע בערב, אחרי הקוטג' והסלט, ההתרחשות באולפן היא קרנבלית וקרקסית, ממזרית וחמודה, מלווה כל העת בתיווך מקצועי של מורה מצוין. אהרוני מעורר בצופים את התחושה שאין שום קסם או טרגדיה, כימיה או סודות במלאכה ההגונה שהם מבצעים יחד איתו בדרך לארוחה מצוינת.
עובדה, צביקה פיק עשה בחייו רק קפה, והנה הוא מצליח לכונן סלט אנדיב עם אגסים מקורמלים וגבינה כחולה, ובפעם הראשונה מאז נחשפתם להבעת הצנון הפולני שלו על מסך, יכולתם לראות שהוא גם ענו בפני המורה וגם נורא מרוצה מעצמו - ובצדק. פנינה טורנה הביאה לאולפן את המטורללות הכללית שלה, כולל סינר סקסי מתחרה ויכולת מדהימה להיכשל בכל מה שהיא עושה. טל מוסרי גילה שזה כיף להאכיל אנשים ושאפשר להעריך אימהות שעושות שניצל ופירה מבלי ליילל ולמחות דמעות.
על כל אלה ניצח בחן רב אומן בחלוקת קשב. אהרוני הוביל את הקרקס האנושי שלו לביצועים מדויקים ומרהיבים, בעזרתו המבורכת של גיא לואל. האולפן הקרין חן וחמימות, ייצר משחק והתנסות, והיה - כדבריה של השפית בהתהוות שאני מגדלת, בתי בת ה-10 - פשוט כיף טהור.
אי אפשר בלי חלב?
אז נכון שכדי לבשל בלייב צריך טלוויזיה במטבח או אי מעוצב הפונה לסלון, וגם אם יש דברים כאלה בבית, פריים טיים אינו הזמן הנכון לבשל ארוחה שיש להגישה מיד, כי המנות שלה לא נשמרות: הסלט המרהיב של צביקה פיק ייראה כמו רעמת השיער שלו אם לא יאכלו אותו מיד. המיני-רוסטביף המדמם בחן יהפוך לסוליה עד לארוחת הצהריים של מחר, ומוס שוקולד זקוק לכמה שעות קירור כדי לא להיות פודינג. את הפער שבין הפנטזיה אותה מציעות לנו תוכניות האוכל לבין מציאות חיינו לא הצליח אהרוני לחצות, אבל גם גורדון רמזי נכשל בזה: התועלת האמיתית, למי ששואל, מצויה בבנק התוכניות באינטרנט.
לצערי, כשרציתי לבשל מראש ובדקתי את המתכונים, התברר לי שלא אוכל. הפרוצדורות קטנות עלי, אבל העובדה שהארוחה אינה כשרה מדירה אותי ועוד 50 אחוז מהצופים מביצוע מושלם בלייב. חבל: לא נפתח כאן דיון על השאלה האם כשרות היא הרגל פרימיטיבי או תרבות אוכל משוכללת, לא נעלה שוב
את הטיעון שאף אחד לא תובע מהיפנים לעשות סושי עם שמנת, אז למה תובעים דווקא טריפה במטבח ישראלי, ובטח שלא נמליץ על כשרות לבולסי שרצים עימם נמניתי עד לפני שנים אחדות.
בכל זאת, אני מצפה מהחן, האדיבות והנדיבות של אהרוני להגיע גם לאותה מחצית של צופים שרוצה לבשל איתו אבל לא יכולה לאכול גבינה ושמנת מתוקה בארוחה שיש בה רוסטביף. אם בתוכניות הבאות יתרחש נס והשלמות תופנה גם לצופים שהודרו מן המסך, זה יהיה פנטסטי.
