"החפרפרת": יצירת מופת מתחת לפני השטח
למרות אלמוניותו, הבמאי השבדי תומאס אלפרדסון עיבד את ספר הריגול של ג'ון לה קארה "החפרפרת", ליצירת מופת מותחת ומבדרת כאחד - סרט שמסב הנאה מרובה בלי לחפור יותר מדי
לא פשוט לעבד לקולנוע את סרטיו של סופר הריגול ג'ון לה קארה. "לה קארה" (שם העט של דייוויד קורנוול), כותב כמי שהכיר מבפנים את עולמם של המרגלים. בין 1959-64, בתקופת השיא של המלחמה הקרה, הוא שירת תקופה קצרה ב-MI5 (השב"כ הבריטי) וארוכה יותר ב-MI6 (המוסד הבריטי). ניסיונו המקצועי משפיע על המורכבות והעמימות העלילתית של ספריו המהווים היפוך לפנטזיות הריגול-פעולה רוויות הגימיקים והגאד'גטים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet תרבות:
צפו בטריילר של "החפרפרת"
העיבוד הנוכחי לספרו מ-1974 "החפרפרת" ("Tinker, Tailor, Soldier, Spy") נושא על גבו נטל נוסף: ההשוואה הבלתי נמנעת לעיבוד הקודם - סדרת הטלוויזיה של ה-BBC שהופקה ב-1979 (עדיין בתקופת המלחמה הקרה), שפרשה את העלילה למשך זמן הגיוני של שבעה פרקים ושש שעות, ושהובלה ביד רמה ע"י אלק גינס כרב המרגלים ג'ורג סמיילי. צירוף זה אמור היה לבטל כל הצדקה לעיבוד עתידי נוסף.
המפתח השבדי
אך עיבוד כזה אכן נעשה כעת, ובראשו הועמד במאי שבדי בשם תומאס אלפרדסון, שעושה כאן את סרטו דובר האנגלית הראשון. הגיוני היה לצפות שפרויקט תמוה זה יסתיים בכישלון חרוץ. הגיוני, יש לומר, רק בתנאי שמתעלמים מהכישרון שהופגן בסרטו הקודם של אלפרדסון "Let The Right One In" מ-2008 – סרט ערפדים קר, מצמרר מדויק וכואב. ההחלטה לתת לבמאי "סרט ערפדים שבדי" פרויקט שעוסק באינטריגות עולם הריגול הבריטי מתגלה כרבת השראה.
מרגלי המלחמה הקרה של לה קארה אינם רחוקים כפי שנראה במבט ראשון מערפדים. כמותם הם חיים בצללים הסמוכים לעולם האנושי. זהותם המקצועית מונעת מהם קשרים אנושים רגילים, ותובעת מהם להתייחס לאחרים, חבריהם למקצוע ולעיתים גם אזרחים מהשורה, באופן אינסטרומנטלי ונטול רגש. סכנת שפיכות הדמים ואובדן החיים, גם אם אינה אקסטרווגנטית כבסרטי ערפדים או אפילו כמו בפנטזיות ריגול, אינה רחוקה מההתנהלות היומיומית והאפורה.
האתגר של גילום ג'ורג סמיילי הוטל על גארי אולדמן, שחקן ותיק ובכל זאת צעיר בלמעלה מעשור מכפי שהיה גינס כשגילם את התפקיד. הוא העלה במשקל, ואימץ סגנון משחק שאינו נמנע מהד לביצוע הקודם, ויחד עם זאת מצליח להפוך את הדמות לכולה שלו. אולדמן, שחקן מוכשר שפעמים רבות מדי גילם דמויות מוחצנות של רעים ("לאון", "דרקולה"), עושה את עבודתו הטובה ביותר בדמות מאופקת וזהירה המחייבת ניואנסים מעודנים ומדויקים של הבעה רגשית.
צמד התסריטאים פיטר סטרוהן ואשתו ברידג'ט אוקונור (שהלכה לעולמה בשנה שעברה) צמצמו את אירועי הספר לסרט שאורכו קצת מעל שעתיים. יחד עם אלפרדסון הם מצליחים לשמור על הרוב המכריע של האירועים, תוך השמטות מינימאליות, וזאת מבלי ליצור בליל מואץ של אירועים או פישוט מוגזם של הדמויות.
נדמה כי המפתח להצלחה זו טמון בכישרון להגדיר, לעיתים בדימוי בודד, יחסים והתפתחויות שזכו בפורמטים הקודמים לעמודים שלמים או לדקות מסך. הקפדה זו אינה נובעת מזהירות מופרזת אלא מהבנה עמוקה של חומרי המקור. אם נדרש, גם אירוע שלא הופיע בספר ובסדרה יבליח, בתנאי שהוא תורם לאפיון הדמויות ועבודתם.
כך באחת הסצנות הבולטות והשנונות בסרט, מוצגת מסיבת חג מולד שבה מפקד ארגון הביון הבריטי המחופש לסנטה קלאוס מוביל שירה בצוותא של ההמנון הרוסי.
אפשר לחייך, סמיילי
העלילה המתרחשת בשנת 1973 בחדרי החדרים של "הכיכר" – הכינוי של לה קארה למטה ה-MI6 (המשקיף על כיכר קיימברידג' בווסט אנד של לונדון). מפקד הארגון שכינויו הוא "קונטרול" (ג'ון הארט) מוצא לגמלאות לאחר כשלון מבצע להשגת מידע אודות חפרפרת סובייטית בראש הארגון. התקלה המבצעית, שבה נורה ונתפס בהונגריה סוכן בריטי (מארק סטרונג), מוציאה לגמלאות גם את סגנו של המפקד - ג'ורג' סמיילי.
לאחר מותו של "קונטרול", מוחזר סמיילי לשירות בכדי לבדוק מידע שהגיע באופן לא רשמי מ"ציד קרקפות", סוכן-מחסל בשם ריקי טאר (עוד עבודת משחק המגלה את הטווח המרשים של טום הארדי), לגבי החפרפרת המסתורית. סמיילי נעזר בגילאם (בנדיק קאמברבאץ'), קצין צעיר וישר, שמבצע עבורו משימות של ריגול בתוך הארגון. ללא פריצה לכספת לא חדירה, ללא כבלים שבאמצעותם הוא נתלה מהתקרה, ללא סגנון בימוי מוגזם – פעולות הריגול "הקטנות" יוצרות רגעים אפקטיביים של מתח.
בהשראת דמותו האמיתית של הסוכן הסובייטי קים פילבי, החשד מתמקד באחד מארבעת הקודקודים של הארגון.
"קונטרול" העניק לכל אחד מהם כינוי: "פחח" - המפקד החדש של הארגון פרסי אללין (טובי ג'ונס); "חייט" - ביל היידון (קולין פירת'), "חייל" - רוי בלנד (קיראן הינדס) ו"עני" - טובי אסטרהאז (דיוויד דנסיק). ארבעתם טיפסו לפסגה באמצעות איכות חומרי הריגול שאותם הם הצליחו להביא, אבל אחד מהם שתל אותם בפעולותיו כסוכן כפול.
עיצוב התפאורה והחפצים, עם הדומיננטיות של צבעי אפור וחום, משחזר את התקופה במלוא עכירותה העגמומית, ובה בעת יש בו גם אלמנט אלגנטי. המוזיקה של אלברטו איגלסיאס (המלחין הקבוע של פדרו אלמודובר) תורמת מגע קליל המשלים היטב את הסרט. התוצאה היא סרט מתוחכם של בעירה איטית, שהופך לעבודה קולנועית מפוארת.
