משהו רע קורה בירושלים
סיפורו המבהיל של בית הספר למחול בירושלים, שנמצא תחת לחץ כבד מגורמים בעירייה, הוא המילה האחרונה בהקצנה בעיר. הנהלת העיר מסייעת לקיצוניים, והם לא יעצרו במחלף שורש
שוק מחנה יהודה הפך לאחרונה, לצד דוכני הדגים, הצעקות והבורקס, למוקד של ברים מעולים ומסעדות שף. מי שביקר בשנה החולפת בלילות שני במרכז העיר, וראה מאות צעירים הופכים את השוק לרחבת ריקודים אחת גדולה עם מוזיקה משובחת - יודע באיזו פריחה מדובר. ברחובות הפנימיים של שכונת נחלאות הנהדרת נפתחים בתי קפה קטנים וקהילתיים, ובכל אחת משכונותיה של העיר נוכחים מדי יום סטודנטים חדורים ברצון לשינוי, עם מיזמים חברתיים חשובים.
עוד בערוץ הדעות :
הנשיא אובמה, הגיע הזמן לשחרר את פולארד / דני נוה
לא תצליחו להשתיק אותנו / רפי גינת
גם מבחינת חקיקה, בתוך גל החוקים העכור שמקדמת הכנסת, ראוי לציין לטובה את התיקון לחוק שיזמה סגנית השר גילה גמליאל, שיעניק שנת לימודים ראשונה חינם במכללות בירושלים. יש גם לברך על התעקשותו של ניר ברקת על מעבר ערוץ 10 (אם ימשיך לשדר) לתוך תחומי הבירה. זריקות מרץ מהסוג הזה הן בדיוק מה שצריכה עיר בירה שרוצה לחזק את עצמה.
לירושלים יש פוטנציאל גבוה. המוסדות הטובים ביותר בישראל כבר נמצאים בה. אני אישית בחרתי לעזוב לפני שנה וחצי את ברלין, על לימודיה הממומנים, לטובת שלוש שנים בהר הצופים. כי יש בירושלים משהו אחר. הדרמטיות שבה ובסמטאותיה, הגיוון שבה ובאוכלוסייתה, הם לא פחות מעצבים ומחייבים. וכן, היא מציעה חלופה תרבותית רלוונטית לתל-אביב.
אבל במקביל לכל אלה, משהו רע קורה לאחרונה בירושלים. עד כדי כך רע, שאם ימשיך במתכונתו הנוכחית, אין לניר ברקת סיכוי להשאיר בעיר את האנשים, וודאי שלא את הנשים שהוא טוען שהוא רוצה להשאיר. מדובר בהקצנה דרמטית, אשר נוגעת כמעט לכל תחום חיים שניתן להעלות על הדעת ולכל סוג אוכלוסייה שמתגורר בבירת ישראל.
לפייס חרדים על חשבון הנשים
המילה האחרונה באגף ההקצנה בירושלים קשורה לפלח אוכלוסייה שולי, המהווה קצת יותר ממחצית האוכלוסייה. אחרי סוגיית ההפרדה באוטובוסים וברחובות, ואפילו אחרי היעלמותו המסתורית של המין הנשי ממודעות פרסום בירושלים, הדבר שמביא אותי לדאגה העמוקה ביותר לגבי אותה הקצנה מגיע דווקא מראיון קצר שהתחבא בגיליון השבועי של "לאשה" (עדיין מחולק בירושלים). זה סיפור מבהיל, שממחיש כיצד הנהלת העיר איננה רק שותקת ונותנת לקיצוניים להשליט את השינויים הדרמטיים באורחות היומיום, אלא פועלת לקידומם ואוכפת אותם בעצמה.
זהו המקרה: בעמוד 22 של "לאשה" נבחרה מנהלת בית ספר למחול במרכז ירושלים, צפירה שטרן-אסל, לאשת השבוע של המגזין. שטרן-אסל נבחרה בגלל שהצטלמה לקמפיין שנועד להחזיר את הנשים למרחב הציבורי הירושלמי. היא אמנם סיפרה שם על היוזמה המבורכת, אך גם ציינה כמעט כבדרך אגב: "אסור לנו לפתוח וילונות בסטודיו". אם עובדי המקום מעזים לפתוח את הווילון "יותר משליש", כלשונה, פקחי העירייה מופיעים מיד וכותבים דו"ח. בית הספר למחול, אגב, פועל במרכז ז'ראר בכר, בניין ציבורי בלב לבה של העיר.
"למה?", שואלת מנהלת הסטודיו, "הרי מדובר בבניין שאמור לשרת את כולם והוא ממוקם במרכז העיר ולא בשכונת מאה שערים... ראש העיר כל כך רוצה לפייס את הציבור החרדי, שתוך כדי כך הוא הולך וסוגר עלינו".
שני דברים הופכים לדעתי את המקרה הפרטי של שטרן-אסל למייצג הן של התופעה והן של שתיקת המדינה למולה. הראשון הוא המיקום: בין מרכז ז'ראר בכר לבין ביתו של ראש הממשלה מפריד רחוב אחד: רחוב אוסישקין. בין המרכז לבין משכן הכנסת ולבית המשפט העליון מפריד קילומטר, בהערכה נדיבה. אני תוהה מי במוסדות הללו היה חותם על כך שנשים ירקדו רק מאחורי וילון?
העניין השני הוא זהות המרואיינת. שטרן-אסל נמנית בדיוק עם סוג האוכלוסייה שניר ברקת מנסה, או לפחות טוען שהוא מנסה, להביא לעיר. יותר מכך, היא גם אומרת בדיוק מה שברקת רוצה לשמוע ולהשמיע: "ירושלים היא הבית שלי. טוב לי כאן. אני יכולה לתת להם (לשני ילדיה) בעיר הזאת תנאי מחיה שאין לי אפשרות לספק להם במרכז תל-אביב היקר, הצפוף והסואן, וגם תעסוקתית מצבי פה טוב".
החשכה משתלטת
אם תהיתם כיצד מתגמלת העירייה אשה שפתחה עסק עצמאי ומכניס בירושלים, בת 35, חילונית, רהוטה, מקצועית בתחומה, הרי התשובה: פקחי עירייה שמחכים לרגע שבו הרקדניות בסטודיו ייראו ב"יותר משליש וילון", ונותנים להן עונש כספי על כך. שטרן-אסל מסכמת: "אני לא מרגישה מוגנת בעיר שלי". לא רק שטרן-אסל אינה מרגישה מוגנת בעיר שלה. ההקצנה הנוכחית כלפי נשים מופנית אמנם כלפי פלח האוכלוסייה הרחב ביותר עד כה, אך הוא בסך הכול תוצאה והמשך של התקפות כלפי קבוצות אחרות, שלא נענו בחומרה ובתקיפות המתאימה, או ליתר דיוק: לא נענו בכלל.כשעירייה שותקת לנוכח קיצונים, הם תמיד ימשיכו הלאה לקבוצות האוכלוסייה הבאות. אם ב-2005 נדקרו שלושה הומוסקסואלים במצעד הגאווה במרכז ירושלים ואחרי כמה גמגומים עברו כאן הלאה לסדר היום, ואם ב-2009 התחילו בתי עסק רבים בבירה לדגול ב"עבודה עברית", קרי ערבים החוצה, ולא זכו תגובה הולמת, אז ב-2011 הטרנד החדש של המוניות הוא כבר סטיקר "אני נוסע רק עם נהג יהודי", לצד רחובות נפרדים במאה שערים ווילונות מוגפים לנשים רוקדות במרכז העיר. קבוצות האוכלוסייה משתנות, החשכה - אותה חשכה.
למגינת לבם של הקוראים שלא גרים בירושלים, זליגת ההקצנה הזו לא תעצור במחלף שורש. ישראל קטנה מדי בשביל זה. הישמרי לך, ירושלים, במיוחד מאלה שמכנים עצמם אוהבייך, וכל כך מכערים אותך במעשיהם. בקצב ההסלמה הנוכחי, לא אתפלא אם במהלך 2012 נשים לא יוכלו לרקוד בירושלים גם מאחורי וילון. אופס. זה כבר קרה. בישראל של 2011 נשים לא בהכרח יכולות לשיר. לא בירושלים "הקיצונית", אלא בצבא ההגנה לישראל.
בעקבות פרסום הטור ביקשה עיריית ירושלים למסור את התגובה הבאה: "בשלוש השנים האחרונות חלה מהפכה בתחום הנשים בירושלים, שלא באה על חשבון הדו-קיום בעיר. רקדניות מחולה, שהולבשו בשקים בקדנציה הקודמת, מופיעות באירועי העירייה בלבושן המקורי ושירת הנשים נשמעת בהן שוב. העירייה מאפשרת פרסום נשים בשלטי החוצות ואף מפרסמת נשים בפרסומיה הרשמיים, כמו כן יצאה העירייה בפומבי כנגד כל תופעה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי והיא פועלת בשיתוף המשטרה למיגור התופעה אשר צומצמה משמעותית. העובדות אותן מייחס הכותב לעירייה חסרות כל שחר ומנותקות מהמציאות. בניגוד למוצג, מעולם לא ניתן כל קנס על פתיחת וילון בסטודיו במרכז העיר, והעירייה הבהירה מעל לכל במה כי אין כל הנחייה עירונית או איסור לפתוח את הווילונות במקום וכי היא תמשיך לתמוך בלהקה ובחופש האמנותי שלה".
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
