אני מתבייש בהסכם המתמחים

המתמחים הללו אשר חירפו נפשם ולא היססו להתפטר, לרדת מהארץ, לעבוד כמתדלקים במקרה הרע וכמומחי מחשבים במקרה הטוב הצליחו לשבור את המוסכמות ולהילחם את מלחמת החולים. הם הצליחו במקום שבו איש לא הצליח עד היום. הם הראו כי אנשים שהצדק וטובת הציבור לנגד עיניהם, אינם יכולים להפסיד במאבק כה צודק. לא היה בתולדות הרפואה בישראל מאבק כה צודק, בו נלחמו מעטים כל כך עבור רבים כל כך בגבורה עילאית כל כך. על כך ניתן לומר את אשר נאמר כבר בעבר על ידי צ'רצ'יל: "זו הייתה שעתם היפה ביותר".

עוד בערוץ הדעות:

ציונות זה פאסה, העולם הוא כפר גלובלי / ערן שוויגר

איך מתניעים מחדש את המחאה החברתית? / מולי פלג

הם הבהירו לציבור כי הם הסקטור העובד בפרך ללא תמורה. אחת המתמחות החזיקה שלט שבו עשתה חשבון כמה מקבל רופא המציל חיים בהשוואה לעוזרת הבית (שהיא היצור שחייב לקבל תמיד פחות מרופא). הם סיפרו על העבודה הקשה, על העובדה שאין להם חיי משפחה ואין להם ימי חג והם עייפים ושעות השינה מעטות. הם גם סיפרו על שנות הלימוד המרובות והצורך לקרוא ולהשתלם, ואפילו הביאו את ילדיהם להפגנות מול הכנסת, מול השוטרים ומול בתי החולים. כי הרי טובת הרפואה ועתיד הרפואה בישראל הן מטרות-העל הכה צודקות וכה נחוצות לעם בישראל.

והנה, לאחר פסיקות בית המשפט העליון ובית הדין לעבודה ומגשרים הפועלים בהתנדבות ולאחר שאפילו ראש הממשלה, הטרוד בהחלטות קשות כמו בן גוריון, אמר איזה מילה או שתיים - וראה זה פלא, כל התביעות מומשו והתקבלו. אני ממש לא האמנתי כשקראתי שהייתה הצבעה ואכן המתדלקים חזרו מתחנות הדלק ישר אל חדרי המיון והניתוח.

נוספו תקנים, התווספו מיטות חדשות לטיפול נמרץ ואינקובטורים לפגיות לכל בית חולים; ניתנה יותר תשומת לב לבתי החולים ולמרפאות בפריפריה; הועלתה רמת ההוראה. ממש רפואה חדשה לישראל. לא יהיו חולים במסדרון, התור לניתוח חוסל. למעשה, הרפואה הפרטית בישראל הוכתה מכה קשה ואיומה ומי יודע אם תתאושש אי פעם. הרפואה הציבורית ניצלה ברגע האחרון, כמו בסרט הוליודי, "בעבור חופן דולרים".

אני קורא את ההסכמים שזכו לרוב ואני מבין, כרופא גימלאי, כי למעשה המתמחים הסכימו פשוט מאוד לקבל את מה שמתקרא בשפה המקראית - אתנן. הסיסמאות שהפריחו היו נבובות. מכבסת המילים הביאה את התוספות הרצויות ישר לכיסם של הרופאים הללו. עכשיו, בשוך הסערה, אינני יכול להבין את המשמעות העמוקה של תוצאות המרד. אני קורא את הגלוי ואני בוש ונכלם שאלה הם פני הרופאים - וכאשר יסיימו את התמחותם, יפנו לרפואה הפרטית ולמקדשי הכסף וישכחו את העם שדרש פעם צדק חברתי.

פרופ' (בדימוס) יואל דונחין, בית החולים הדסה עין כרם, ירושלים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il