עגיל עם יהלום דם: פרידה מהמשורר אבי אליאס

איני רוצה לכתוב מאמר הספד על חברי, המשורר אבי אליאס (2011-1955). הרבים שהכירוהו יודעים ממה קורץ ולמי שלא זכה להכירו אין ברצף של תארי שבח להעביר שמץ מהחום האנושי ששפע ממנו ומאהבת השירה שפיעמה בו. הוא כתב ביקורת שירה, שוחח עם ועל משוררים, קרא משיריהם מעל כל במה שניתנה לו.

עטיפת ספרו של אבי אליאס. הושפע מדוד אבידן ומרוני סומק

הוא פרסם שישה ספרי שירה דקים, שלושה מהם בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", שבהם התנחשלה שירת העיר והטבע, שירה ריאליסטית וסוריאליסטית, מרובת סמיכויות שקשרו דבר בדבר במעופה של מחשבה רעננה וסקרנית. שירה צנועה שמקפידה לא להתגנדר ולא להתלטש עד הסוף, כזאת שעושה את עבודת היומיום החשובה בלי להשיט ספינות דגל.

קשה לעקור מתוך ספריו שירים - על פי רוב קצרים, לא פעם במחזורים או בחטיבות מובנות - כדי להביאם בפני הקוראים. מה שנותנת קריאה רציפה, מה שיוצר ההצבר אינו מבוסס על השיר הבודד אלא על היחסים שבין שורות, דימויים, דמויות או חיות העוברים משיר לשיר ויוצרים ביחד עולם דינמי מלא חיוניות. הנה, למשל,

מה שהוא עושה, בחגיגה של אונומטופיאיוּת, עם המוטיב המוכר כל-כך של הצרצר: "צרצר מנסר קולות במסרק רוּח,/ רגליו הקדמיות משוננות כנגד/ גבעול קש עיקש אוחז/ בקנה שורש אדמה./ קצר רוח, מקפץ בניתורי כנף,/ מפינת ריבוע דשא למשבצת שיחי סרק,/ צוֹרֵק לחן צר אופק" (מתוך "קדקד החלום").

את הארספואטיקה של המבט העדין, של שימת הלב לחפצים קטנים, לפריטים, לאבזרים, לשלל ניואנסים שבדרך כלל מזניחים סיכם בשירו "שהות": "התפר הדק שבין שרוול לְמכנס/ כמו שהות אצבעות פסוקות/ ועצם נגיעה בקצה שולחן./ להרף עין נדמה כי/ דף מתקפל אל שוליו הרכים/ מקמט לתוכו פניני רגע" (מתוך "כיסא וחיזור העכביש"). אליאס גדל על שירתו של דוד אבידן אבל החליט שה"מוטב כבר שנלך בגדולות" האבידני לא מתאים לו. לא לאורך נשימתו, לא לאורח חייו ולא לשירתו הטבעית ונטולת היומרות.

אליאס הושפע מאוד משירתו של רוני סומק, חברו הקרוב במשך עשורים שהיה לו אח בכור לפואטיקה שבה מככבים, לצד נופי מדבר ועצי תות, גם האספלט והמערבונים. לא פעם דיברנו בינינו, אבי ואני, על זיכרונות ילדותנו המוקדמים מבתי ושיחי שיח מונס. הנה לפניכם שירו "ביולי 69" המעלה באוב את המראות מגיל 14: "ביולי 69 בשַׁל פרי צבר/ בפטמת דד שיח מונס/ וגלגל העין בהילוך רוורס, חנה/ בטבור מסך הדרייב אין./ מתחת לרכס בטן השליפות/ אקדוחני מילים/ ותרגום שורה מגוף הסרט:/ Don't talk, shoot".

לשיאה הגיעה שירתו בספר הלפני אחרון "הַי בּוּבִּי" שראה אור ב- 2010 ("עמדה", סדרת "דגש"). זהו ספר המעלה את זכרהּ של אביה, אשתו המנוחה של חברו הטוב דיויד גרייבס, שמתה בטרם עת. מרבית השירים הקצרים והחנוקים נאמרים, נלחשים, נורים מגרונה של החולָה עצמה. יש בספר זעם מובן על המחלה ושלל הרהורים, תמונות וחרדות שעוברים כבקלידוסקופ בראשו של אדם שקיצו קרב.

גם כאן עובד בעיקר ההצבר של רגעי כאב ושל הומור שחור ותנועה מתמדת בין

ריאליזם לחיבורים אסוציאטיביים מפתיעים, כמו בשיר "פתאום": "לא צריך סַפר/ בכימותרפי אמרו שהשיער ינשור/ חשבתי על פאה./ או קרחת לשבור את המודָה./ אבל המייק-אפ כיסה כל קו/ הייתי לגלובוס מסתובב כמו בשיעור/ לגיאוגרפיה, שהמורֶה תמיד התריע באצבעו/ כשתתבגרי, תביני מהי התפוצצות אוכלוסין". דומני שכל מילה פרשנית על המהלך השירי הזה מיותרת.

ספרו האחרון, "שבלול העָצָב השמיני" שראה אור בהוצאתי "קשב לשירה", היה ניסיון להתמודד במחזור שירים עם מחלת הסוכרת שממנה סבל מאוד ועם האיום על מערכת השמע ועל קרום המוח. מנשה קדישמן הכין לעטיפה עבודה מיוחדת שבה בולטת אוזן הקורנת באור זהוב בראש חשוך. אסא כשר כתב באחרית הדבר: "רציתי לכתוב על השירים של אבי אליאס שהם מאירי עיניים, אבל עלה על דעתי שהתיאור הזה לא יהיה מדויק, לא יהיה בסגנון הספר הזה. לכאורה, על שירי הספר שלפנינו מוטב היה לומר שהם פוקחי אוזניים. לאמיתו של דבר, ראוי לומר על השירים הללו שהם מאירי אוזניים".

אני מביא כאן, בסוף דבריי הקצרים, את השיר החותם את הספר. זהו השיר האחרון בספר האחרון שראה אור בחייו של אבי אליאס ושורתו האחרונה היא הגדרה עצמית קולעת ומדויקת וכאובה:

מִישֶׁהוּ

מִישֶׁהוּ רָצַע אוֹתְךָ בְּעֵדֶן הַבָּשָׂר, בִּמְתִינוּת שֶׁל אֶקְדַּח חוֹרִים

שֶׁהַמַּחְסָנִית שֶׁלּוֹ חֲלוּלָה וְדוֹקֶרֶת כְּמוֹ זְרִיקָה שֶׁל יֶלֶד נִכְנָס לְכִתָּה א'.

שָׁמְעוּ אֶת קוֹל הַנְּקִישָׁה בָּאֲוִיר וְכִוַּצְתָּ שִׁנַּיִם וְנָשַׁכְתָּ אֶת הַלָּשׁוֹן.

אָמְרוּ לְךָ שֶׁהַזְּמַן יְרַפֵּא אֶת הַפֶּצַע, וְיֵשׁ לְךָ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים לַעֲבֹד.

לֹא הֵנַדְתָּ אַף כְּשֶׁמִּשְׁטֶרֶת הַהֲגִירָה בָּדְקָה אֶת תֹּקֶף רִשְׁיוֹן הַשְּׁהִיָּה

וּבָדְקָה בְּךָ בְּאִם נֶקֶב הָאֹזֶן נָגוּעַ בְּאֵיְדְס אוֹ בְּחַיְדַּק טוֹרֵף.

שָׁקְלוּ אוֹתְךָ אִם אַתָּה כֶּסֶף טָהוֹר אוֹ סְתָם זִיּוּף שֶׁל מִדְרְחוֹב

נַחֲלַת בִּנְיָמִין.