פטור מאישור רפואי: מכוני כושר יחמקו מתביעות?

החלטתם שהגיע הזמן להוריד את הקילוגרמים המיותרים, לחזק את השרירים ולעצב את הגוף. לשם כך נרשמתם לחדר הכושר הקרוב לביתכם, קניתם בגדי ספורט מתאימים, הצטיידתם באוזניות ותכננתם להתחיל להתאמן על ההליכון ושאר המכשירים.

רגע לפני, נדרשתם להציג בפני המכון אישור כשירות רפואית. ע"פ סעיף 4 לחוק מכוני (רישוי ופיקוח): "מכון כושר יקבל מתאמן קבוע רק לאחר שהמציא לו תעודה רפואית המאשרת את כשירותו מבחינה רפואית להתאמן במכון כושר ואשר ניתנה במהלך 90 הימים שקדמו למועד בקשתו של המתאמן להתקבל כמתאמן קבוע במכון הכושר".

כלומר: אדם שרוצה להתאמן בחדר כושר הוא צריך, ראשית, להמציא אישור רפואי המעיד על כשירותו לעשות כן, ורק לאחר מכן יוכל להתאמן. בית המשפט אף קבע בנושא, כי תנאי מוקדם לחברות קבועה במכון כושר הוא המצאת אישור רפואי כקבוע בחוק (ת"ק 2119/08 נורינסקי בת שבע נ' בודי-ליין מועדון בריאות וכושר).

ואולם, בימים אלו אנו מתבשרים על כך, כי הגיע סופה של תקופה. במסגרת התכנית הממשלתית שנועדה להתמודד עם מגיפת השמנה, שתקציבה יגיע לכ- 200 מליון שקלים, יבוטל הצורך באישור רופא לחדר הכושר.

ביטול הצורך באישור רפואי נועד כדי להגביר את הפעילות הגופנית וכדי לעודד אנשים להתאמן בחדר כושר מבלי להירתע מהטרחה הכרוכה בקבלת אישור מרופא. הצורך בקבלת אישור רפואי יבוטל הן לגבי אישור מרופא המשפחה (לגבי בגירים) והן לגבי רופא ילדים (לנערים מגיל 14). במקום האישור הרפואי שנדרש עד היום, המתאמנים יתבקשו לחתום על הצהרת בריאות, אותה יגישו לחדר הכושר.

נדמה, כי התכנית הממשלתית החדשה עושה חסד רב עם מכוני הכושר. חתימות על מינויים יהפכו להיות קלות מאי פעם. ומה עם ביטחון ובטיחות המתאמנים? האם המכון יהיה פטור מכל אחריות? האם מיותר יהיה להגיש תביעה נגד מכון כושר, במקרה של תאונה או תקלה כלשהי משום שהמכון יוכל לטעון כי המתאמן חתם על הצהרת בריאות, ובכך לפטור את עצמו? עיון בפסיקה מעלה, כי גם היום הדרישה להצגת אישור רפואי אינה נאכפת, אך זה לא הופך את מכון הכושר לאחראי בהכרח לנזקים גופניים שנגרמים למתאמנים.

המכון לא אחראי לכאבים

כך למשל, בית המשפט לתביעות קטנות בת"א דן לאחרונה בתביעה שהוגשה נגד הולמס פלייס רשת מועדוני כושר. התביעה הוגשה ע"ס 10,000 שקלים, וכללה דרישה להחזר כספי של 667 שקלים ששולמו על ידי התובעת להולמס פלייס עבור מינוי, שאותו לא ניצלה ולא התאמנה עקב בעיות רפואיות.

התובעת טענה, בין היתר, כי ביום שחתמה על חוזה ההרשמה לא נאמר לה דבר על אישור רפואי, הובטחה לה הדרכה ראשונית ממאמן ללא תשלום וייעוץ מתמשך במעקב. לטענתה, היא החלה להתאמן כמעט בכל יום ומעולם לא הוזכר לה הצורך בהבאת אישור רפואי. האימון היה ללא הדרכה ראשונית וכמעט ללא השגחה.

במקרה של קנב, הסתבר כי היא לא גילתה במעמד החתימה למכון הכושר כי עברה תאונת דרכים, נתון שהיה עליה לגלותו, ע"פ בית המשפט.

באשר לטענתה, כי למכון היה אסור לאשר לה להתאמן מבלי שקיבלה תעודה רפואית, קבעה השופטת אושרי פרוסט-פרנקל, כי גם אם טענה זו נכונה, הרי שעדיין אין כל הוכחה ואף לא בדל של ראיה, כי הכאבים עליהם קנב מתלוננת נגרמו לה כתוצאה מההתעמלות שביצעה והאימונים שעשתה במכון.

בסיכום נקבע, כי המכון ישיב לתובעת את דמי המנוי ששילמה בסך של 667 שקלים בצירוף אגרת בימ"ש.

אם במקרה כזה בית המשפט קבע, כי לא הוכח שהכאבים של המתאמנת נגרמו לה כתוצאה מההתעמלות שביצעה במכון, ומשקלה של הטענה, כי היה אסור למכון לאשר לה להתאמן מבלי שקיבלה תעודה רפואית היה נמוך מאוד, כעת כלל לא יהיה מקום לטענה כזו, וההגנה של מכון כושר בתביעה דומה נגדו תהיה קלה ונוחה מאי פעם.

לא הוכח קשר סיבתי לנזק

מקרה נוסף בו נדרש בית המשפט לדון בנושא של אישור רפואי, נדון במסגרת תביעה שהוגשה לבימ"ש השלום בת"א נגד קאנטרי קלאב כפר-סבא בע"מ בשל נזקי גוף נטענים בעקבות אירוע לבבי בו לקה התובע בחדר כושר.

התובע, רופא מומחה בתחום השיקום המקצועי, טען, כי כאשר התאמן במכון הכושר בקנטרי קלאב בכפר סבא על מכשיר ה"טרייד מייל", המיועד להליכה ולריצה, לקה באוטם שריר הלב. התובע ייחס למכון אחריות בכך שהתיר לו להתאמן ללא אישור רפואי, הנדרש בחוק. התובע טען לקשר סיבתי בין התנהגות המכון לבין האירוע, וביקש פיצוי בשל הנזקים שגרמה לו נכותו הרפואית הצמיתה.

המכון טען, בין היתר, כי היה מודע לצורך בהצגת אישור רפואי, אך סבר כי אין לדרוש אישור זה ממתאמנים ותיקים (כמו התובע), שהתאמנו במקום עוד לפני שהחוק נכנס לתוקף.

השופט אבי זמיר בחן את המקרה תוך התייחסות לסעיף 4 לחוק, וקבע כי עצם זה שהמחוקק "התעכב" בהסדרת הנושא החשוב של קבלת אישור רפואי, לא יכול להביא למסקנה גורפת בדבר מתן "פטור" מדרישת אישור רפואי מכל המתאמנים ה"ותיקים". "עצם העובדה ש"ותיק" התאמן תקופת מה מבלי שאירע לו דבר, אינה יכולה להוות, מנקודת מבטה של הנתבעת, שאיננה נקודת מבט מקצועית-רפואית, תחליף מספק לדרישת החוק ולתכלית העומדת מאחריה. הנתבעת כשלה בכך. בכך עוולה כלפי התובע הן בעוולת הפרת חובה חקוקה והן בהתרשלות", כתב השופט בפסק הדין.

עם זאת, נקבע כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין התנהגות המכון לבין הנזק שנגרם לו. יתר על כן, נקבע כי אילו היה נדרש האישור הרפואי, התובע היה מקבל וממציא אותו ללא כל קושי, שכן בעיותיו הרפואיות בעבר ובהווה לא היו מונעות מרופא סביר לתת לו אישור. לאור האמור, התביעה נדחתה.

בפסק דין זה בית המשפט הדגיש את החשיבות בקבלת האישור הרפואי, והתייחס בכובד ראש לעצם העובדה שהמכון לא דרש את האישור. עם זאת, השופט זמיר הודה, כי אילו היה נדרש האישור, התובע לא היה מתקשה לקבלו.

כיום, בעקבות השינוי הצפוי, נושא זה כלל לא יעלה לדיון, ובמקרים שבהם המתאמנים היו צפויים להיתקל בקשיים בקבלת אישור רפואי (בניגוד למה שנקבע לגבי התובע), הם יוכלו להתאמן כאוות נפשם, והמכון יהיה פטור מלבדוק את הנושא ומלגלות אחריות כלפיהם במקרה הצורך.

לסיכום, נראה כי התכנית הממשלתית החדשה תוריד עוד פרוסה מעוגת האחריות של מכוני הכושר כלפי המתאמנים, אשר גם ככה הולכת ונעשית דקה, כפי שניתן לראות מהפסיקה. בהתאם, העלאת טענה כלפי מכון כושר, כי לא דרש אישור רפואי, במסגרת תביעה לפיצוי שתוגש נגדו, תתייתר לחלוטין.

האם התוכנית החדשה תפחית משמעותית את מספר התביעות שיוגשו כנגד מכוני הכושר? ייתכן שכן.

יובהר, כי המידע המוצג בכתבה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת אינה נושאת באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.