לרענן את קלישאת האהבה: על ספרה של אורית רז

לפעמים מסתכלים בקנקן, כריכת הספר. שפתון אדום מונח על מטפחת משובצת מהזן הישן. מטפחת של גברים, של אבות. שפתון של נשים, של אמהות ושל בנות. בשילוב עם הכותרת: "מי בכלל דיבר על אהבה?", מתקבל מסר שמשתמע בקושי לשתי פנים, פשטני וחסר מעוף. כריכה זו, שבעיני לא עושה חסד לספר, עשויה להרתיע כמה קוראים וקוראות בדרך ומהווה באופן מטאפורי דוגמה לבוֹרות שהספר החדש של אורית אז נופל אליהם לעתים - בורות הכלליות והפשטנות, שמפריעים לו להתממש כסיפור מורכב ומרתק, המעוצב סביב דמויות מעניינות ומקוריות, כפי שהוא.

ביקורות ספרים נוספות בערוץ הספרים :

• עמיחי שלו על פול אוסטר אריאנה מלמד על "עין החתול" של אטווד
• מור אלזון על ספר המתח של גל אמיר  
  

"מי בכלל דיבר על אהבה?" - דמויות מתוארות היטב (עטיפת הספר)

רוחל'ה בת ה-22, היא בת יחידה למשפחה דתית שעלתה לארץ מניו יורק. אמא של רוחל'ה, אישה מרירה, חשוכה וקיצונית, מכנה את רוחל'ה לאורך חייה "נשמה חוטאת", מאשימה את בתה בכל צרותיה ובצרות הבאות על משפחתם, מציקה לה ואינה מגדלת אותה באהבה. אביה של רוחל'ה בעל הנפש הפיוטית, הוא איש משכיל וחריג במרחב החברתי בו מתקיים הסיפור אשר נקלע, בנוסף ליחסיו השבורים עם האם, לקשיים כלכליים בעסקיו.

עלילת הרומן "מי בכלל דיבר על אהבה?" פותחת בנטישתו של האב את המשפחה ובריחתו לניו יורק, ועוסק ביחסים המורכבים שבין האם ובתה על רקע הנטישה ובתהליך ההתבגרות שרוחל'ה מבקשת לעבור, בכדי להשתחרר מכבלי האם ולפתח אישיות עצמאית. בתוך כך, היא מובלת על ידי אמה היישר אל זרועותיו של המקובל/מתקשר עומר מויאל, עמו מרבה האם להתייעץ ושאותו היא מעריצה.

ממשא למסע

כוחה של נבואה שמגשימה את עצמה, תהליך ההיפרדות הכואב - אך ההכרחי - שעוברות אם ובת, היעדר הקו המפריד בין תשוקה מינית ובין התשוקה להכרה כשמדובר בנפש שאינה מגובשת, השפעת חוסר המודעות ותסכולם של ההורים על הילדים, כל אלו גם יחד מובילים את הסיפור ומעצבים את נפשה הבוגרת של רוחל'ה.

הדמויות בסיפור מתנהלות בתוך עולם שאינו מתאים למידותיהם ומעבירות את מטען העודף שלהם הלאה, אל האחר החלש יותר. כוחו של הסיפור הוא בכך שהוא מראה שאותו מטען כואב שאנו נאלצים לעתים להכיל, הוא גם זה אשר דוחף אותנו בסופו של דבר לקחת אחריות על גורלנו, לבחור ולגדול.

אורית רז היא סופרת ילדים ונוער שכתבה ספרים רבים ומצליחים, חלקם רבי מכר של ממש וכאלו שילדים מבקשים לקרוא בהם שוב ושוב. ספרה "מר זוטא ועץ התפוחים" עובד להצגת תיאטרון מצליחה שרצה על הבמות כבר שמונה שנים, ספרייה "אף מילה ליסמין" ו"מזכרות מאיש השלג" זיכו אותה בפרסים, וספרים נוספים שלה נכללים בתוכנית הלימודים בבתי הספר וזכו לשבחים מאת אנשי חינוך. כתיבתה בספרים אלו רעננה, קולחת ומלאה בהומור. נדמה שהיא מצליחה להבין מה מרגיז ילדים, מה משמח אותם ולעורר בהם רגשות.

המסרים החינוכיים מורכבים יחסית ולפחות חלק מהסיפורים, ("נמר בילקוט" לדוגמה) אינם מסתיימים ב"הפי אנד" מסורתי, אלא במעין תובנה מורכבת יותר, שמגיעה בסיום שלב בתהליך, באמצע הדרך, ושאפשר לקחת אותה להמשך המסע. "מי בכלל דיבר על אהבה?" הוא ספרה הראשון המיועד למבוגרים.

רז מטפלת בעדינות ובתשומת לב, במשא שאם מעבירה לבתה עוד מהבטן, אשר מחייב בסופו של דבר את הבת להשתחרר דרך מסע משל עצמה. במרכז הסיפור עומדות דמויות מעניינות ומקוריות, שאינן קלות לעיכול ורז מטיבה לתאר אותן. מעניינת במיוחד היא דמות האם שמאמינה בכל כוחה שבתה מביאה עליה רעות, נאחזת בדת כדי לסייע למטפחת הדמיונית שקשרה סביב עיניה להישאר במקומה, ויוצרת עוולות, מעצם אותו עיוורון עיקש. זוהי אם שלא זכתה להכרה ולאהבה בחייה ומענישה את בתה בדיוק באותו אופן.

את מוכרת לי מפעם

דמות מעניינת נוספת בנוף המקומי, היא של המקובל השרמנטי עומר מויאל. תחושת השליחות היהירה שמלווה את מעשיו הלא מוסריים, הנרקיסיזם וחוסר הרגישות המשווע שאינם נסדקים לאורך כל הסיפור, מזכירים מעין גורו, סוג של גואל רצון או נשיא לשעבר אם תרצו, שהמליך את עצמו וכעת מקיף את עצמו, במי שברוב חולשתו הולך אחריו.

אביה של רוחל'ה הוא דמות טרגית ונוגעת ללב. אדם שמעולם לא הסתגל לחום הלוהט של ישראל, שמתעקש לייצר בגדים שלא מתאימים בעליל לחברה בה הוא חי, שחי עם אישה שאינו מבין או אוהב עד שעוזב הכל ומבקש להתחיל מהתחלה.

הבטן הרכה של הספר טמונה דווקא בעיצובה של רוחל'ה כדמות ראשית וכמספרת. בניגוד לסיטואציות המרתקות שטוותה רז סביבה, קולה של רוחל'ה אינו מספיק חד, ייחודי, בועט ומקורי. היא סובלת מבינוניות ומחוסר תחכום שלא מצליחים להפוך לכדי אמנות. שפתה פוגשת בקלישאות פעמים רבות מדי ואינה רציפה ואחידה. לעתים היא נשמעת כמו ילדה מתבגרת ובפעמים אחרות כמו מורה בת 35. היא אינה שנונה במיוחד, חריפה במיוחד או עלובה במיוחד ונטולת הומור עצמי. כשניסיתי לדמיין אותה היא הצטיירה בעיני רוחי ככל אחת - דמות לא מספיק ברורה ומדויקת ללכת שבי אחריה.

רוחל'ה רוצה להיות סופרת, אך תודעתה מספרת לנו שוב ושוב, על חלום אחר, מוכר, נדוש וחבוט (בייחוד עבור תפקיד הילדה המרדנית שרז מייעדת לה), על גבר חזק שיציל אותה ועל נישואים וילדים כמקור היחיד לתיקון ולהגשמה עצמית.

במהלך הקריאה, תוך כדי היסחפותה של רוחל'ה בתוך ים האהבה והערגה למויאל, עלה בתודעתי ספר אחר שעוסק בתהליך התבגרות, "טווסים על הגג", של גפי אמיר. גם שם מסופר הסיפור בגוף ראשון מפי חיילת כבת 20 ומתנהל בפער העגום שבין חלומותיה ובין המציאות המקוטעת והחלולה בה היא מבקשת להתנהל.

ניסיונותיה הכושלים, המצחיקים, הכנים והנוגעים ללב, להגן על שלמות

חלומותיה ולמנוע מהמציאות לחדור בין הסדקים, כמו גם שפתה המדויקת והייחודית, מרעננת את הקלישאה בה היא כלואה ומזינה אותה ואת הספר בחן רב ובקסם. החינניות והקסם הזה חסרו לי אצל רוחל'ה.

קולה הייחודי של רוחל'ה מתחיל לצוץ מאוחר, לקראת סוף הספר, עם הפיכתה מדמות פאסיבית לאקטיבית ועם התפכחותה מכל ענני האשליות שאפפו אותה ושאותם הזריעה בקפדנות. קול זה בא לידי ביטוי בבחירתה הלא מובנת מאליה להסתיר מחברתה הטובה החילונית את כל שאירע לה, במפגש העגום והמעליב עם מי שאמה מנסה לשדך לה ובניסיונה העיקש להסתיר או אף להדחיק את שמתחולל בגופה.

בימים בהם מדירים נשים משלטי חוצות ומהמרחב הציבורי עולות מהקריאה בספר, גם אם לא באופן ישיר, כמה שאלות שנדמה שביחד עם קווי המהדרין נשללה הזכות לשאול אותן. אילו רגשות עשויים להתעורר באישה המתבוננת בגבר שמקשיב לה, רואה אל תוך נפשה ומעניק לה ברכה או קמע? האם ייתכן שמראהו, קולו או מחוותיו, יעוררו בה חשק? מי מפתה את מי? מי מעורר את מי? האם מובן מאליו כי בניגוד לגבר, בכוחה של אישה לכבוש את יצרה? הספר כמו החיים, אינו מספק תשובות חד משמעיות. וטוב שכך.

"מי בכלל דיבר על אהבה?" מאת אורית רז, ספרית פועלים, 272 עמ'.