להחליף צד במיטה: על הרומן "כשהלילה"

הסיפור נפתח בלילה. דווקא החושך נבחר כזרקור המופנה אל שתי הדמויות הראשיות ברומן של כריסטינה קומנצ'יני, "כשהלילה". בפרק הראשון אנו מתוודעים למנפרד, גבר קשוח, שונא נשים; מדריך טיולים למחייתו שנולד, גדל ונשאר בהרי הדולומיטים. הוא מתבונן במרינה, אישה צעירה שהגיעה להרים עם תינוק בן שנתיים, ושכרה את הדירה שאשתו לשעבר שיפצה לאירוח. הפרק נחתם במשפט "הלילה אישן בצד השמאלי, אם אתה מחליף צד במיטה אינך מרגיש בודד".

כתבות נוספות בערוץ הספרים :

• חדר עבודה עם אהרון מגד
• ביקורת על "מקום בטוח ללב "
• שירת הייקו על מגרש הבייסבול  
  

"כשהלילה". גבר ואישה שהופכים לבלתי נפרדים (עטיפת הספר)

ואז - הסטת מבט, אלומת האור חושפת את דמותה השברירית והסהרורית של מרינה. חסרת מנוחה, היא מנסה לשכנע את עצמה שכיום היא יודעת לטפל בבנה, בשונה משעת הולדתו, כאשר לא רצה לינוק משדיה הריקים. גם היא מתבוננת במנפרד ותוהה על טיבו. פרק הפתיחה שלה נחתם במשפט "לילה טוב, הרים, שעת החופש שלי הסתיימה".

והנה, בטכניקה פשוטה למדי, כורכת קומנצ'יני את גורלם של מנפרד ומרינה זה בזו. שניהם בודדים: הוא, במיטתו הריקה, ללא אישה וילדים, ואילו היא - בקושי שעה אחת של חופש ניתנה לה מהפעוט, שדורש שוב שתענה לדרישותיו. בדידותה נגזרת מקיומו של הבן; נוכחותו היא ההיעדר שלה עצמה. אך דבר מה נוסף מתרחש בצללים שבין ההרים: בדידותם הופכת לנשק ולנקודת תורפה גם יחד. נוכחותו של ההיעדר עתידה להתעצם והגבר והאישה הללו, שילחמו זה בזו לאורך הרומן, יהפכו לבלתי נפרדים.

סדקים של אי יציבות

שני חלקים לרומן. בראשון, "הלילה", מגיעה מרינה להרים עם בנה מרקו לפני שתצטרף לבעלה, אחיותיה ואמה בחוף הים. הסיבה לנסיעה אינה מוסברת בתחילה, ובמהלך שהותה בהרים נוצר קשר אלים, מסעיר ומלא תשוקה בינה ובין מנפרד. מרינה נמצאת בחרדה תמידית באשר לכישורי האימהות שלה ומעמתת את עצמה עם שאיפותיה להניח הכול מאחוריה, להיות חופשייה. מנפרד נולד ללא אם; היא נטשה את אביו ואֶחיו לטובת תייר אמריקני. האב גידל את בניו בקשיחות וטראומת העזיבה של האם לא הניחה למנפרד גם בבגרותו. אשתו, לונה, עזבה אותו, ונטישתה עם ילדיו העצימה את כעסו על המין הנשי.

אירוע מסוים, הקשור לחוסר יכולתה של מרינה לטפל בבנה, מעורר אצל מנפרד את המוטו של אביו שנותר חקוק בו: הנשים אינן יודעות כיצד לטפל בילדיהן ואף מזיקות להם. מנקודה זו, הוא רודף אותה, מבקש להוכיח את צדקתו ובכך גם את עליונותו עליה. בעוד היא מנסה ככל יכולתה להסתיר, לשחק, לנצח בדו-קרב שנכפה עליה, תוך שהיא מנהלת את אותה מלחמה בתודעתה ונפשה.

בחלק השני של הרומן, "השיבה", חוזרת מרינה לאותו מקום, חמש-עשרה שנים לאחר מכן, נחושה בדעתה להתייצב אחת ולתמיד אל מול הדבר שלא נתן לה מנוח כל השנים: הגבר היחיד שהבין אותה באמת. "כשהלילה" הוא רומן על אימהוּת. הוא גם רומן על נשיות, ועל גברים ועל האופן בו אנו גוררים אחרינו את עברם של הורינו. זהו רומן על נישואין וזוגיות, ואולי יותר מכל - זהו רומן על בדידות איומה, שאין לה גבולות והיא נוטעת שורשים ואינה עוזבת. לא לאחר הנישואין, בהחלט שלא אחר הלידה ובמיוחד כאשר אנו מוקפים במשפחה שמקבלת אותנו וממלאים את שנדרש מאיתנו מבלי לערער את היסודות. דווקא אז היא מתפרצת בעוצמה ואינה נותנת מנוח. אם הסדקים מכוננים את אי היציבות, אזי המושלמות, כפי שנתפסת בחברה מתורבתת, היא הרס הכול.

מחול שדים

"יש לי מחשבות שאיני יכולה לספר לו, זו אחר זו בלי סדר. רציתי את מרקו, אבל לא ידעתי. אני אוהבת אותך, אבל שונאת אותך כי אינך מבין". כך עולה מתודעתה של מרינה כשהיא משחזרת שיחה עם בעלה. אך הדיאלוג האמיתי, הכן, נותר תמיד במחשבות ואינו יוצא החוצה. בעיקר מפני שאין מי שיקשיב, אין בנמצא גבר שיבין. קומנצ'יני שומרת על המתח הזה, בין מה שנאמר לבין מה שהיה נכון שייאמר או שהדמויות רוצות לומר. היא עוברת בקלילות מדיבור ישיר, דיאלוגים קצרים ומתוזמרים להפליא, לניסוחים כבדי משקל של התודעה - שהיא פרועה ומבהילה משום שאין בה מעצורים.

אחת האמירות היפות והמרשימות של הרומן נמסרת בחלקו השני על ידי מרינה: "רעיות ובעלים הם בני-חילוף. איני יכולה לומר את זה, אבל כך אני חושבת. את פוגשת אותו, הוא מוצא חן בעינייך, הגוף שלו, הקול שלו, האופן שבו הוא אוכל, מתרחץ, נוגע בך, הילדים, הבית. אתם ישנים ואינך יודעת של מי הרגל והזרוע, אבל כבר אינך זוכרת את זה, משום שבחרת בדיוק אותו". הבחירה, אם כן, היא שמקהה את החושים. הדגש אינו על חוסר הידיעה אלא על כך שאין האישה זוכרת שאינה יודעת. אך מרינה זוכרת, לרגע אינה שוכחת, וכמוה גם מנפרד. החיבור הכמעט קוסמי הזה יוצר מאבק מתמשך, כמו מחול שדים, ונדמה כי הקרב הזה עתיד לגבות קורבנות בדם.

קומנצ'יני היא סופרת איטלקייה מצליחה ומוערכת בשל נועזותה וסגנונה הישיר, שמעורר פעמים רבות אי-נוחות אך גם שחרור מנחם. היא תסריטאית, מחזאית ובימאית, שאף ביימה את העיבוד הקולנועי של "כשהלילה". לא מן הנמנע להיזכר בסופרת איטלקייה נוספת, אלנה פרנטה, שקבעה בספרה "הבת האפלה" כי "ילד הוא מעיין נובע של חרדות". אולם בעוד פרנטה כותבת רומנים אפלים אך ססגוניים וקולחים, קומנצ'יני - כפי שעולה מרומן זה -

בונה את הדרמה באיטיות, מפליאה ליצור הקשרים שובי-לב (גם אם מעט ברורים מאליהם) בין הסביבה הגיאוגרפית והדמויות, ומתמקדת בתיאור הגלוי והנסתר.

התודעה והמעשים כרוכים יחד ויוצרים דרמה גועשת, וכך גם העבר, ההווה והציפייה מהעתיד. השפה שלה קשה כאבן ובכל זאת, היא מתארת בעדינות יוצאת דופן את הרגשות המאיימים ביותר. קומנצ'יני אף לוקחת צעד קדימה את אמירתה של פרנטה ואינה מסתפקת בחרדות שהילד מכונן באם. הילד הוא רק נדבך אחד של קיום מורכב ומסוכסך, והעיסוק שלה בסוגיית האימהות ובהשפעת הילד על האם הוא תמיד דו-כיווני, מעורר יותר שאלות מתשובות ומצביע על פצע עמוק בלב ההוויה האנושית.

תרגומו של אלון אלטרס את הרומן הוא מצוין, לטעמי. ניתן לזהות באמצעותו את האסתטיקה של קומנצ'יני, את הבחירות התרגומיות החכמות והאופן בו העברית שומרת על הקצב, הסגנון (כמו למשל, ריבוי בפניה בגוף שלישי) והשפה האלגנטית שאינה מסתירה דבר. אם מנפרד הוא ההר, אזי מרינה היא הנקיק - ולשני אלו יש משמעות כבירה ברומן, אשר לא חדל להפתיע, לבלבל ולרגש. כשמו כן הוא - "כשהלילה" יוצר את הציפייה להתרחשות כלשהי ומשחק כל העת עם אותה ציפייה, שאנו מרשים לעצמנו לשחרר רק לעתים ולרגע קט כשאף אחד לא מסתכל.

"כשהלילה", מאת כריסטינה קומנצ'י. מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת הספריה החדשה. 236 עמ'.